מאז עליית הבלוג בשבוע שעבר קיבלתי המון תגובות. רובן
ככולן היו תומכות, ומפרגנות...אני חייבת
לציין שאני נפעמת כל פעם מחדש על כמות האנשים הטובים שיש במדינה שלנו, במיוחד אחרי
שדי מזמן כבר ויתרתי על האמונה הזאת. אני ממקום מגורי הרגשתי תמיד שאני לא נלחמת
רק למען הזכות שלי לקיום, אלא אני נלחמת למען מדינת ישראל כולה. למען ביטחונה,
למען רווחתה, למען שמירתה כמדינה יהודית. אני יודעת שזה אולי נשמע מתיימר מדי,
ושאני מציגה את זה כאילו אני עושה דבר הרבה יותר גדול ממה שאני באמת, אבל כך
הרגשתי באמת ובתמים. אנשים לא הבינו במשך שנים למה אני לא מרימה ידיים? למה אני
פשוט לא קמה ועוזבת? חלק חשבו שאני משוגעת, חלק חשבו שאני אולי נהנית לסבול, אבל
אף אחד לא האמין באמת שאני עושה את זה מתוך הרצון להילחם על הבית. בית בשבילי - הוא לא רק קירות ותמונות, הבית בשבילי הוא המהות
של מי שאתה. מה הפך אותך להיות מה שאתה, ואיך...
של מי שאתה. מה הפך אותך להיות מה שאתה, ואיך...
ודרום תל אביב בשבילי תמיד יהיה הבית – לא משנה כמה
רחוקה אהיה, לא משנה אם מחר אני אזכה בלוטו ואהפוך להיות מיליונרית – דרום תל אביב
- תל אביב - מדינת ישראל – זה הבית – ועליו אני לא אוותר! הרבה נקודות שבר וחוסר
אמונה היו בדרך. רק השבוע, לאחר שהתפנו 2 דירות בבניין שלי, החליט בעל הבית לחצוץ
כל דירה לחצי, ולהכניס לשם עשרות מסתננים אריתראים וסודנים. רק כשהגיעו לדירה, תקף
אחד מהם את אימי על זה ששאלה אותו למה הוא יורק במדרגות, ואני שרצתי להגנתה, אחרי
ששמעתי את הצעקות הותקפתי על ידו ועל ידי אשתו, ושניים מחבריו. המתווך (מיותר
לציין) נס על נפשו מהמקום, ונותרנו שוב מופקרות. אף אחד מהשכנים לא היסס לרגע,
וכמובן לא יצא לעזור. למזלנו הספקנו להיכנס לתוך הבית ברגע של מזל, ולהזמין את המשטרה.
המשטרה שכמובן הגיעה מאוחר מדי, (מה לעשות אומרת לי המוקדנית, יש לנו עומס בשכונה,
ואני בהחלט מאמינה לה), פספסה את התוקפים האריתראים שנמלטו בינתיים מהמקום, וכך חזר חוסר האמונה שלי לאותו
מקום חלש. אותו מקום שאומר לי כל הזמן – למה את עושה את זה? למי זה יעזור? הרי לאף
אחד לא אכפת! מאותו מקום של ייאוש, תסכול וכעס כל כך גדול – אני אוספת את עצמי כל
פעם מחדש במהירות שלא נראית לי כל כך נורמטיבית, אך מאוד הכרחית. אין ברירה אני
אומרת לעצמי – חייבים לעשות את זה. ואם לא למעני, אז למען שכנתי ניצולת השואה –
המתקיימת מקצבת ביטוח הלאומי, שמקבלת דוחות מעיריית תל אביב יפו, על כך שמסתננים
סודנים ואריתראים עושים את צרכיהם בגינה, ואת עיריית תל אביב זה לא מעניין, אפילו
שהועבר לה חומר מצולם היא ממשיכה לתת לה דוחות כספיים - זאת כאשר מאות עסקים בלתי חוקיים של
מסתננים סודנים ואריתאים ממשיכים לפעול באין מפריע תוך כדי שהם מסכנים את חייהם
הפיזיים והנפשיים של תושבי השכונה.
ואם לא למענה, אז למען שלושת הילדים שחיים עם אימם
האלמנה בשכנות אלי, שמפחדים לתת לאימם לחזור כל לילה מהעבודה ולכן לא הולכים
לישון עד שהיא חוזרת בבטחה, לאחר שנשדדה והותקפה באלימות על ידי תוקף אריתראי.
ואם לא למענם אז למען האימא שחיה עם ילדתה בת ה-6 בבניין
לידי, וחולמת על לנדנד את הבת שלה בנדנדה שבגינת לוינסקי – חלום שנראה כמו פנטזיה
רחוקה.
וכמוהם עוד רבים אחרים.
 |
| !זה עדיין הבית |
אני אחזור רגע לסיפור הדיירים. באותו ערב של התקיפה
שהתרחשה השבוע בפתח ביתי, יצאתי בערב לפגוש חברה כדי לשכוח קצת ממה שקרה. פריבילגיה
שאולי לא הייתי צריכה להרשות לעצמי באותו יום. כשחזרתי בשעת לילה לא מאוחרת יש
לציין, במונית כמובן, והתכוונתי לשלם ולצאת מהמונית, עמדו לפתע בקדמת המונית שלושה
אריתראים. אחד מהם נשכב על קדמת המונית, ואמר לי –" מה קורה"? והמשיך
בקללות רצופות ואיומים שמפאת כבוד הקוראים לא אזכיר. לאחר כמה שניות של שוק, הבנתי
שאלו אותם אריתראים שרק היום בבוקר תקפו אותי בפתח ביתי, וכנראה זיהו אותי. הנהג
שנבהל, לא נתן לי לצאת מהמונית, ואחרי שראיתי שהם מאוד שיכורים ומסוגלים להכל,
החלטתי להתקשר למשטרה. כשהם ראו שאני מחייגת הם כנראה הבינו ועזבו את המקום. לא
ברחו או רצו אני מדגישה, אלא הלכו בנינוחות כשהם צוחקים מההנאה העובדתית שאני
מפחדת לצאת מהמונית בזכותם. המקרה הזה לא עזב אותי מאז. ולא בגלל זה ששוב אוימתי
והותקפתי, אלא בגלל דבר אחד שהתחלתי להבחין בו רק לאחרונה. המבט. המבט
המתנשא, המאיים והלא מפחד שבו הם מסתכלים עמוק אל תוך עיני. המבט הזה שמעביר לי
חזק את המסר שאומר - אנחנו יודעים שאין
לנו ממה לפחד כי נגדינו אין חוק ואין שלטון! את צריכה לפחד! במדינה שלך! בבית שלך!
וזה דבר שלא עוזב אותי. העובדה שאני חסרת אונים, ורק אני יכולה להגן על עצמי מזכיר
לי שוב עד כמה תושבי דרום תל אביב נמצאים במלחמת
קיום הישרדותית יום יומית – שעה שעה – דקה דקה! האם זו צורת חיים?! מה עשינו שזה
מגיע לנו? האם שווה להמשיך הילחם?
לפעמים אנשים לא מבינים את הדברים הכי פשוטים. כמו
לנסות לשבת בחדר שלך וללמוד כשאתה שומע את הבומים מהמועדונים הבלתי חוקיים של המסתננים
האריתראים והסודנים, שנשמעים כמו טילים שנופלים על מדינת ישראל. הלב דופק במהירות,
הראש כואב. האם זה לא דבר שיכול להטריף אדם על דעתו? האם רק במצבי סיכון חיים
מישהו ישים לב אלינו – אם בכלל...
רק אתמול התבשרנו על הודעתו של שר הפנים אלי ישי –
על התחלת מעצרם של המסתננים מצפון סודן, ובקרוב (אם לוחמי זכויות האדם - לא האדם היהודי כמובן לא יגישו עתירה
לבג"צ) מאריתריאה. אני חייבת להגיד, שצמרמורת עברה לי בגוף כששמעתי את
הידיעה. הפנטזיות החלו לרוץ...האם נזכה לשלווה בחיינו הקרובים? האם אני אוכל ללכת
ברחוב ולא להיות במצב של מוכנות לתקיפה כל הזמן? האם אוכל להרשות לעצמי לשים שרשרת
על צווארי בלי לחשוב פעמיים? דברים כל כך טריוויאליים ופשוטים שנראים למי שלא מבין
וחי את המציאות העגומה הזאת, כדברים מן
הנורמה, אך עם זאת עבור תושבי שכונות דרום תל אביב הם כל כך לא.
אני אסיים עם שני תקוות שאותן אשא לשמיים
השבוע.
הראשונה היא עבור חיילי צה"ל. לאחר שיצא לי לצפות בחומר (שאני מקווה
להביא לעיונכם בקרוב) ראיתי סרטון וידאו מזעזע בעיניי; בו רואים את מיטב חיילנו,
עומדים בגבול באמצע המדבר באמצע שום מקום, בחום, עייפים, מותשים; עומדים וצופים על
המסתננים שמגיעים מן הגבול, רק בשביל שכשיראו אותם המסתננים הם ישנו את הדרך לגבול
אחר, שם לא עומדים החיילים. ליבי כאב כאשר ראיתי את סרטון הוידיאו הזה, וזה גרם לי
לחשוב - בשביל זה התגייסו מיטב בנינו? האם המדינה לא יכולה לפתור את זה בצורה חד
משמעית ולא לגרום עוד סבל מיותר?! אז התפילה שלי עבורם היא - שלא יצטרכו חיילי מדינת ישראל להירתם למשימות
סרק, ולתת את כוחם ובריאותם למען דבר שממשלת מדינת ישראל יכולה לפתור בפשטות.
 |
| ?גבול המדינה פרוץ! האם זו תישאר מדינת היהודים |
התקווה השנייה איתה אשא תפילה, היא הזכות
לביטחון עליה מדברים כל כך הרבה לאחרונה. אין ספור ידיעות ממשיכות להגיע על כך שמלחמה הולכת
לפרוץ עם אוהבינו האיראנים. ודבר שלא נס ממחשבתי הוא מה יעשו תושבי דרום תל אביב,
שלרובם אין חדר ממ"ד, ואין מקלטים בבנייניהם - הרי הם יצטרכו לנוס אל נפשם
לעבר המקלטים השכונתיים. אך מי יכנס לשם קודם? תושבי מדינת ישראל – או
המסתננים הסודנים והאריתאים שכבר עכשיו פרצו את המקלטים, וסדום ועמורה מתחוללים
בתוכם!
צפי
לזה מדינת ישראל שמלחמה תפרוץ בשכונות דרום תל אביב – עוד לפני המלחמה עצמה!
מחזיקה אצבעות לשבוע בטוח ושקט עבור כל מדינת ישראל –
וכמובן למדינת דרום תל אביב...
שבת שלום ומבורך...
התפרסם לראשונה ב- 30/08/2012
