החיים על פי מאי גולן

כשחשבתי על שם לבלוג הזה עברו לי הרבה רעיונות בראש, רובם ככולם היו קשורים לעובדה שאני חיה ביקום מקביל למדינת ת"א – התחנה המרכז הישנה. הרבה דברים כבר נאמרו, זוועות סופרו ותועדו, אך לרוב מקוטלגים אנשי שכונות הדרום כאנשים חלשים שכל מה שיש להם להגיד אלה אמירות גזעניות. מיותר לציין שזה לא המקרה. למי שלא יודע אני גדלתי וחונכתי בדרום תל אביב – ולא סתם דרום תל אביב דרום תל אביב - הארד קור כפי שאתם יודעים; ולא אין לי זנב או עין שלישית למרות שזה מה שרוב האנשים חושבים כשהם  שומעים שגדלתי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. לכן כשחשבתי על שמות ,חשבתי בעיקר על שמות שקשורים לסבל ולתסכול שאותם אני ושאר תושבי שכונות דרום תל אביב חווים, אבל החלטתי לא לתת אינטרפרטציה למה שאתם הולכים לקרוא מדי שבוע אלא לתת לכם להחליט, אם האמת שלי היא משהו שאתם מכירים, או בכלל מתחברים אליו...

למרות שכל חיי הצעירים מלאים בסיפורים שקשורים לשכונה, התסכול תמיד היה קיים, אני לא מתכחשת למציאות.רחובות דרום תל אביב תמיד היו מקום לאנשים עזובים, חלשים, ואנשים שסטו מדרך הישר כמו - נרקומנים, יצאניות ובקיצור כל אלו שהמזל לא האיר להם פנים. ואין ספק למי שלא היה חי שם זה היה מאוד נוח...למה שהאנשים האלו יסתובבו ברחובות תל אביב הנוצצת, שיהיו מרוכזים במקום אחד, עדיף לא? אך מעולם לא היה את קול הזעקה שרוצה לזעוק מתוכי כמו היום. תחושת הלבד מעולם לא הייתה חזקה יותר. 
ההרגשה שבזמן האחרון תורגמה לעובדה  - שהופקרנו על ידי מדינת ישראל להילחם על גורלנו, נותן ...VIPתחושה שאנחנו נמצאים בתוכנית הישרדות – אבל ממש לא הישרדות  

 בזמן שאנחנו שורדים ב - "לייב" לעיני כל מדינת ישראל, יושבים הצופים ומביטים בנו, הבאסה היחידה היא שאף אחד לא מצביע לנו. לא הממשלה, לא השרים, ובטח לא אלו שמעזים לקרוא לנו גזענים בזמן שהם הגזענים האמיתיים – כלפינו...

המציאות ביקום המקביל - מדינת דרום ת"א

העניין התקשורתי בי התגלה כאשר במקרה עליתי לתוכנית הרדיו של זוזו אבוטבול ברשת ב' – "שיחות עם מאזינים" – מה שהיה מקרי  לחלוטין כאשר עברתי ושמעתי את אימי שומעת את התוכנית בשעת לילה מאוחרת, שם דיברו על מצב המסתננים בשכונות...עיניה המבצבצות לדמוע לא השאירו אותי אדישה והחלטתי לנסות לתפוס קו לשידור ...בהשגחה פרטית – יש האומרים  - הצלחתי לתפוס את הקו על הצלצול הראשון, שם כשהתחלתי לדבר על המצב. דיברתי מהלב, מה שגרר איתו מילים קשות ואפילו דמעות. התגובות הרבות שקיבלתי לאחר השידור מאוד הפתיעו אותי. לא הבנתי למה אנשים כל כך מתפלאים! מה הם לא ידעו את כל זה קודם?! מה הם לא שמעו?! איך זה יכול להיות זה הרי מתחת לאף שלהם! ואז הבנתי את הבעיה האמיתי שבה אנחנו שרויים – וזה חוסר המודעות הנורא שקיים אצל תושבי מדינת ישראל בכל מה שקורה ביקום המקביל – דרום תל אביב. המקום שבעיניהם הוא המערב הפרוע, ולמערב הפרוע כפי שאתם יודעים יש חוקים משלו...  גם לחוק קשה להתערב...

 אחרת איך אפשר לתת הסבר הגיוני אפילו במעט, לדברים שרק השבוע התחוללו:

שתי מסתננים שאנסו אישה בת - 40 באכזריות שוחררו ממעצר כי לא נחקרו ע"י המשטרה-  ומי  יכול להאשים אותם?!  לאחר שיחות רבות עם השוטרים במרחב שבאזור שלי אני יכולה להגיד בצער רב, שהם מיואשים מצורת ההתנהלות של המדינה – ואש הבעירה שצריכה להיות לשוטר כדי לעשות את עבודתו  בצורה האמיתית הולכת ודועכת במהירות  - מכיוון שהם מוצאים את עצמם מתעסקים בבעיה שלא נגמרת , ובעצם מבינים שכל העבודה שהם מבצעים זה כמו כוסות רוח למת, והרי הם לבד במערכה.

צוות רופאים שנדבק במחלות השחפת – זאת לאחר שפרופ' גבי ברבש ומומחים רבים נוספים התריעו על המצב הנורא אליו נקלעו בתי החולים בארץ, הגירעונות הכבדים, העומס וכמובן הסיכון הבריאותי הגדול!

ואלו רק הדברים המדווחים.

מה עם הדברים היומיומיים שעוברים תושבי השכונות?!

מלבד הפחד ותחושת אובדן השליטה שאני ושכניי חשים רק מלהעז ללכת ברחוב נווה שאנן, שמא נצטרך לעבור לצד השני של השכונה, ישנם מקרים זוועתיים יומיומיים שרובם כלל לא מדווחים. פעמים רבות אני מגיעה למצבים קיצוניים שאליה מגיעה המשטרה – ואני מקבלת רוב הזמן את אותן תגובות:

-        "למה לא קראת לנו קודם"? גם אני וגם השוטר שעומד מולי יודעים שלחיות באזור הזה, זה אומר להתמודד עם מצבים יומיומיים שכולם מחייבים משטרה – אבל בגלל שהורגלנו לתנאי ההישרדות, אנחנו מנסים לתפור מצבים לא נורמטיביים, מסוכנים ואלימים בכוחות עצמינו.

התגובה השנייה שאני מקבלת לא רק משוטרים אלא מכל דבר נושם וחי – נהגי מוניות,  - חברים, ומכרים היא : איך את גרה פה?! למה את לא עוברת?!

אני חייבת לציין שלקבל תגובה כזאת  - 20

פעם ביום יכול להיות די מתסכל, אבל למרות תחושת החלחלה שעוברת בי בכל פעם ששואלים אותי, אני בולעת את הרוק, ועונה בהסבר מפורט (טוב אולי לפעמים פחות מפורט, בכל זאת גם אני בן-אדם), אבל אני משתדלת, מכיוון שאני מאמינה שהפתרון לבעיה היא מודעות חברתית אמיתית למצב האמיתי בשכונה ולא

כתבות התחקיר שאתם רואים בערוץ 22 ו- 10  - שלפעמים לחלוטין מעוותות את המציאות. אף אחד שם לא יספר שרק לפני כמה ימים התעוררתי לראות אריתראי שיכור שזרק את כל הסיגריות שעישן וגרם לשריפה כל כך גדולה מסביבו מתחת לבית שלנו צמוד למרכז בלוני גז שנמצא שתי מטר ליד, ואף אחד לא יספר שכשירדתי ביום ראשון האחרון כדי לפגוש חברה שאספה אותי, דקה לפני שנכנסתי למכוניתה פגע בי אריתראי שנסע בשיר המהירות על האופניים שלו העיף אותי לאמצע הכביש, והייתי צריכה לבלות את כל היום שלמחרת בטיפולי חירום פיזיותרפיים. אף אחד גם לא יספר שכשהתלוויתי לרשת קאנאל הצרפתית שרצתה לצלם את מה שקורה באמת בתחנה המרכזית – ואני העזתי בחוצפתי לקחת אותם באור יום לנווה שאנן –סה"כ כמה דקות הליכה מהבית שלי, 2 דקות מתחנת המשטרה באזור -  שם אוימנו פיזית ומילולית ע"י כמה אפריקאים שאם נמשיך לצלם יפוצצו אותנו במכות...אני יכולה להמשיך עוד הרבה, אבל האם זה יעזור? האם למישהו אכפת?

מה שכן אני חייבת להודות, שאני מודה יום יום למי שיושב שם למעלה ושומר עלינו, ואני מקווה וחייבת להאמין שמישהו שומע אותנו גם פה...

בתקווה שלא איהפך בקרוב לפליטה במדינתי שלי – אנו נכנסים לעוד שבוע של הישרדות –  אז עד השבוע הבא 

שתהיה שבת שלום...




התפרסם לראשונה ב-  23/08/2012