יום שבת, 13 ביולי 2013

שבוע – 34 - "מוניות השירות שהפכו למוניות הרשעות..."

מי שמכיר את העיר תל אביב יודע מהן מוניות השירות. לרבים מתושבי ת"א שאין להם רכב פרטי ומאסו בנסיעה מתישה באוטובוס, הם מרשים לעצמם מדי פעם כשאין יותר מדי נסיעות ליסוע במונית שירות – המיניבוס. המיניבוס בעיקרו בתוך ת"א מורכב מ - 3 קווים עיקריים – קו 5 שנוסע לכל רוחבו של רחוב: רושטילד, דיזינגוף, עד ליהלום העיר – שכונת בוולי. מיניבוס קו – 4 שנוסע לרוכבו של כל רחוב אלנבי – בן יהודה – עד לעוד בונבון – נמל ת"א – ומיניבוס – קו – 51  נוסע מדרום ת"א עד לעיר פתח תקווה. עד כאן מודיעין מאי גולן. ולמה אני מספרת לכם את זה? 

אתם צריכים להבין, שלאנשים עובדים – לא משתלם בדרך כלל ליסוע במיניבוס – מכיוון שמי שנוסע לפחות פעמיים ביום יש כרטיסים באוטובוס הרבה יותר משתלמים חודשית. ולכן מוניות השירות עד לפני כמה וכמה זמן היו נחשבות ל- luxury   - פינוק מהיר כדי להגיע למקום חפצם של תושבי דרום תל אביב כשהם נוסעים אל עבר המדינה המקבילה – צפון תל אביב. לא עוד

היום מוצאים את עצמם תושבי דרום תל אביב מעדיפים לשלם יותר על ה"כיף" של ליסוע באוטובוס מאשר במיניבוס ולמה אתם שואלים? כי עכשיו שולטת במיניבוסים כל האוכלוסייה האריתראית והסודנית – שכמובן ממקומם הטבעי כ"פליטים" לא צריכים לחסוך- אלא נוסעים במיניבוס לכל מקום שחפצה נפשם. עדיין לא ברור מה מפריע לנו בזה שהם נוסעים מן המניין נכון? 

אז לפני שאספר על המקרה שלי, הנה טעימה קטנטושית מהמקרים בהם המייל שלי הופץ רק השבוע:

מיניבוס קו 4 השבוע: מסתננת מאריתריאה דורשת מאישה מבוגרת שיושבת על ידה בשורה האחרונה – על ידה – אני מדגישה שוב - להעביר את הכסף קדימה לנהג – כשהאישה המבוגרת אומרת לה שהיד שלה כואבת ושהיא לא יכולה להעביר – יורקת המסתננת האריתראית בפניה של האישה בת ה-55 וקוראת לה בשפתה העברית הצחה: שרמוטה! האישה המבוגרת ההמומה – מתחילה לבכות ומבקשת מנהג להזמין משטרה. הנהג שמתעלם לחלוטין מהאישה מבקש משאר המסתננים מאריתריאה שמילאו את המיניבוס להרגיע את הבחורה שירקה עליה. האישה המבוגרת שנוסעת בפחד עד מקום הירידה שלה בבן יהודה – יורדת מושפלת ומפוחדת – מדינת ישראל 2013!
...הסמל שעל הכובע הוא לא מקרי

מיניבוס קו 51 – שבוע שעבר – עוד אישה מבוגרת צופה במתסנן אריתראי שמטריד בחורה דתייה – שיושבת לפניו. כשהיא מבקשת ממנו להפסיק הוא צועק עליה שוב בשפת האם שלו – העברית: " סתמי תפה! מי שאל אותך?! " הנהג ממוצא ערבי – מבקש בשפה הערבית מאותו מסתנן אריתראי להפסיק. הבחורה שרועדת כל הדרך לא מוציאה הגה מהפה – עד מקום יריתדה בעיר בני ברק...הסודני שירד לאחר מכן בפתח תקווה – עוד מאיים על האישה שניסתה להרגיעו ואומר לה – חכי חכי...
השבוע מיניבוס קו – 5 – אני עולה למיניבוס קו 5 ממוצאי במדינת התחנה המרכזית. הנסיעה מתנהלת על מי מנוחות במיניבוס עד שכמה מטרים לאחר מכן עולים זוג מסתננים מאריתריאה למושב האחורי. הזוג שצועק, משתולל משמיע מוסיקה מהאייפון ושוכב אחד על השני על כל ארבעת המושבים של המושב האחורי – משליטים טרור על כל נוסעי המיניבוס כולל הנהג – שאומר לי מה אני אעשה? מה אני יכול לעשות? 
אני שדרשתי מהנהג לעצור את הנסיעה ולהזמין משטרה – התעמתתי כמובן עם אותו זוג (אלים במיוחד יש לציין) – שאמר לי שוב בעברית מדהימה: מי את יא מניאקית שהקדים את הדחיפה שלהם כלפי אחורה. אני שהצלחתי לדחוף את שניהם חזרה ( ללא עזרה מאף אחד מנוסעי המיניבוס – אדישות שהדהימה אותי לחלוטין), החלטתי להתחיל ולצלם אותם – תוך כדי שהם מתעמתים איתי בצורה אלימה. במהלך העימות אמרתי להם לקום מהמושבים עליהם הם שוכבים בלי נעליים – ואתם יודעים מה ענתה לי המסתננת מאריתריאה –ששלושת שרשאות הזהב על צווארה סינוורו אותי בשלב מסויים: "זאת לא מדינה שלך – אנחנו נעשה מה שרוצים!" היא מיהרה להגיד את – הרוצים – ולכן לא הוסיפה מילת שייכות לפני...היה מעניין לראות איך היא ידעה להגיד לי את המילים הספציפיות האלו – כאילו שהיא יודעת טוב מאוד על מה היא מדברת...
המקרה הסתיים כשהתקשרתי למשטרה והם מיהרו לרדת מהמיניבוס – אך אני יכולה להבטיח לכם שאף אחד מהמקרים הרבים שמתרחשים בזירה החדשה – המיניבוס הצפוף – לא נגמרים ככה...


ולמה אני לא מופתעת? קבלו את הסיפור הבא...(שוב אחד מיני רבים שאני לא יכולה שלא לשתף אתכם בו...)
שלום מאי, אני חייב לספר לך מה קרה לי:
אתמול נסעתי באופניים ברחוב משמר הירדן,
ואני רואה רכב שנוסע בצורה איטית ולא עקבית, ובתוכו 4 אזרחי אריתריאה. שאלתי את הנהג אם יש לו רישיון, החבר שלידו שלף רישיון שלו (לא של הנהג) והרישיון הוא מאריתריאה. 
הזמנתי משטרה, עד שהגיעה הניידת (חצי שעה אולי יותר) הם יצאו מהאוטו ואמרו לי בפנים שהם הולכים להגיד שהוא לא נהג אלה האדם עם הרישיון מאריתריאה. 
השוטר הגיע, בדק ניירת, ואמר שהם טוענים שזה עם הרישיון מאריתריאה נהג (אין לו רישיון ישראלי).
עזבי את העניין שהם שיקרו לשוטר והוא אמר לי שאם אגיש תלונה זה מילה שלי נגד שלושתם (נשמע לך הגיוני?!?!?), מה גם שבדקתי בבוקר, אם מותר לאזרח זר לנסוע ללא רישיון ישראלי.
ברור שבמוקד 100 מידע לציבור לא ידעו, התקשרתי להגירה, היא זרקה לי כמה מילים על עד שנה מותר, פניתי לגוגל (היחיד שכנראה מכיר את החוקים במדינה) ושם רשום מפורשות כי עד שנה ברצף ניתן לנסוע עם רישיון זר, ולאחריה הדבר נחשב לא חוקי. 
כמובן שהשוטר אתמול לא ידע זאת (מין נוהג של המשטרה לא לדעת חוקים הקשורים לאזרחים זרים) ולא בדק את הקריטריון הזה.
בקשתי אלייך, העלי את הנושא ברגע שיש לך הזדמנות מול גורם ממשלתי, אני גם כותב מכתבים אבל אלו הולכים פקידים שמתחמקים מלענות באמת, וברורה לי שש מדיניות הסתרה בכל הנוגע לאכיפת החוק כשמדובר במסתננים/אזרחים זרים.
המלחמה על הכביש לא מספיקה - עכשיו נוספו מסתננים

וכל מה שאני יכולה לענות זה – שאם הם עושים כל העולה על רוחם על הכביש ללא רשיון חוקי – אז הם יעשו את כל העולם על רוחם בכל מקום, בכל מצב, בכל דבר.
והפצצה ממשיכה לתקתק...

בדרך לעוד שבוע של הישרדות.


מאי.

יום שבת, 6 ביולי 2013

שבוע – 33 - "עיר ללא רחמים"

מצאתי את עצמי לומדת הרבה בשנה האחרונה מנהגי מוניות...אותם אנשים שרואים הכל מתוך מקום בטוח – ומגבשים בדרך כלל דעה די נייטרלית – הרי הם בסך הכל יכולים ליסוע מכל מקום שלא מתאים להם...חוץ מזה שלכל אחד מהם תמיד יש מה להגיד; תמיד ישנה הערה, שאלה וגם טענה. מה שיש להם להגיד, לשאול ולטעון בדרך כלל מורכב מהרכב המשפט הבא: מה – "את גרה פה?" "למה - את גרה פה?!" ו – "טוב נו מה לעשות – תראי איפה את גרה..."
לפעמים גם אני עייפה ואני אומרת שאני רק מבקרת פה, כי גם לי לפעמים אין כח להתחיל איתם את הדיון הזה ב-10 דקות המנוחה שאני רוצה ממקום למקום – שבסופו של יום גם מסתכמות באותו משפט: "טוב חמודה, יהיה טוב..." ולכן אני בוחרת לוותר על סיכומי השיחה הללו; מה שכן מפתיע אותי כל פעם מחדש זה לאו דווקא קורה שאוספים אותי ממדינת התחנה המרכזית בה אני גרה, אלא שמחזירים אותי אליה – בדרך כלל שזה מהצד השני של העיר: מדינת צפון ת"א. אני נוכחת לראות איך שפת הגוף של הנהג משתנה, נהיית לחוצה יותר, עצבנית. חלק גדול מהם נועל את הדלתות ורק ממהר לברוח מהמקום כשאני יוצאת מהמונית – למעט כמה צדיקים שממש מחכים לראות אותי נכנסת...מה שמעציב אותי ביותר אלו הנהגים שאני ממש רואה עליהם את הכאב הזה של הסטירה המצלצלת שהם מקבלים כשהם רואים איך משתנה הנוף מבעד לחלון של איפה שהיינו לפני דקה ולאן שהגענו עכשיו...זה קשה, כי זה אומר שצריך להכיר במציאות הזאת - שכולם בתוך ליבם (לא עמוק במיוחד) יודעים שצריך בדחיפות לקום ולהילחם עליה, אבל לאף אחד אין כח ואין את הסבלנות ולכן הם ממהרים ללחוץ על הגז כי רחוק מהעין רחוק מהלב...
עיר ללא רחמים...

השבוע נסעתי עם נהג שהאמת, שכשאמרתי לו לאן אני צריכה להגיע (דבר שבדרך כלל גורר תגובות רבות), הוא לא אמר כלום, והנסיעה איתו הייתה מאוד שקטה (גם דבר שלא רלוונטי למי ששומע לאן הוא צריך להסיע אותי); אבל אז ברגע שעלינו מאיילון במחלף לה גוארדיה ועברנו את גבולותיה של מדינת ישראל אל עבר היקום המקביל – שנקרא דרום ת"א וראינו בשניות איך הרחובות שוררים אימה,הנהג השקט אמר בשקט, כמעט לעצמו – עיר ללא רחמים...
מה? שאלתי, הוא שמע אותי כאילו התעורר ממחשבה עמוקה ואמר לי – הגענו עכשיו אל העיר ללא רחמים...לא עניתי, הוא גם לא ענה...דבר שלא אופייני לי בדרך כלל...אבל משהו עצוב מאוד היה באוויר...עצב עמוק...
באותו לילה הרהרתי במשפט הזה...עיר ללא רחמים...ושאלתי את עצמי? כלפי מי אין רחמים? כלפי המסתננים העושים כל העולה על רוחם ברחובות ומשליטים טרור?! ממש לא...אולי כלפי הקשישים האומללים שבשנים בהן הם אמורים לנוח מחייהם בהם עמלו כל כך קשה, הם חיים בכזה פחד שכל יום הם מודים על ההשגחה הפרטית שעזרה להם לצאת מהבית לכמה דקות איומות...או אולי לצעירי השכונה שלא מבינים לאיזו מציאות מופקרת הם גדלו ועל כך שכל האנרגיות שלהם מושקעות במקרים שמותחים כל עצב שקיים בליבם וגופם...ומה יהיה על נפשם אני שואלת עצמי?! נערים ונערות שבמקום ללמוד, לעבוד, להקים בית ומשפחה – משקיעים את כל כולם למען הבית בו גידלו אותם הוריהם בגאווה – והיום נהפך למקור בושה.
אבל היום העובדה היא שהבושה היא כבר לא שלנו! היא דווקא של אלה שמרגישים - מורמים מעם. כשבמדינה שקוראת לעצמה "מדינה מתוקנת", במרכז עיר התיירות שלה – סייר ביטחון צריך להצטרף לעובדי העייריה שמרוקנים את פחי האשפה?!
שב"מדינה מתוקנת" – עובדים מסתננים שלא נבדקו רפואית – והוכחו שהגיעו ממדינה עתירת מחלות וממשיכים לבשל את האוכל בכל מסעדה, בית קפה, ודוכני מזון מהיר בת"א?! זה כמובן אחרי שהם מנקים את השירותים ללא כפפות – היישר אל עבר חתיכת הירקות במטבח – ללא שטיפת ידיים – דבר שראיתי במו עיני במסעדה בנמל ת"א! דרך אגב, כשניגשתי למנהל המשמרת להתלונן, אתם יודעים מה הוא ענה לי?! מה את רוצה? יש לך ישראלים שיבואו לעבוד במקומם?!
זאת אותה מדינה "מתוקנת" שבה ניגש אלי חייל ברחוב שזיהה אותי לפני כמה ימים ואמר לי – מאי גולן אני מצדיע לך שאת גרה כאן – אני אישית מפחד יותר להסתובב פה, מאשר עם הפלוגה שלי בשכם!
זאת אותה מדינה "מתוקנת" שאזרח יהודי – מספר לי שכשהוא רוצה ליצור קשר עם משפחתו שנשארה באירן – מדינת אויב – אז הוא צריך להתקשר אליהם דרך צרפת כדי שלא יאתרו את המקום ממנו הוא מתקשר – אבל כל ה"פליטים" מאריתריאה וסודן שמספרים לכולם פה כי הם באו  כביכול ממדינות אויב – יושבים בחופשיות בכל עסקי האינטרנט קפה הלא חוקיים שלהם כאן במדינת ישראל ועושים שיחות סקייפ ארוכות עם צחוק גדול שמתגלגל למרחקים – לאותן מדינות "אויב" מהן הם כביכול הגיעו...עד מתי המלך ימשיך להלך לו עירום ברחובות המדינה הזאת?! עד מתי עם ישראל יריע לו?
אז המדינה ה"מתוקנת" שלנו – בעצם נהפכה למדינת המושחתת ביותר שיכולה להיות! מדינה דיקטטורית – במסווה של מדינה דמוקרטית – שמעוורת את העם ע"י שחיתות בירוקרטית מדופלמת!
גורמי המדינה צריכים להתבייש בעצמם!
הבושה היא כבר לא שלנו!

האם לזה חתרה מדינת היהודים?!  שאזרחיה יפחדו ללכת בתוך עריה – ולהתקפל אל מול אויביה שמנסים להרוס אותה מפנים?! האם זו לא המדינה שבה הובטח לנו כי נהיה מוגנים מאלה הרוצים להשמידנו? אני כבר ממש לא בטוחה...


.בדרך לעוד שבוע של הישרדות

מאי.