מצאתי את עצמי לומדת הרבה בשנה האחרונה מנהגי מוניות...אותם אנשים שרואים
הכל מתוך מקום בטוח – ומגבשים בדרך כלל דעה די נייטרלית – הרי הם בסך הכל יכולים ליסוע
מכל מקום שלא מתאים להם...חוץ מזה שלכל אחד מהם תמיד יש מה להגיד; תמיד ישנה הערה,
שאלה וגם טענה. מה שיש להם להגיד, לשאול ולטעון בדרך כלל מורכב מהרכב המשפט הבא: מה – "את גרה פה?" "למה
- את גרה פה?!" ו – "טוב נו מה לעשות – תראי איפה את גרה..."
לפעמים גם אני עייפה ואני אומרת שאני רק מבקרת פה, כי גם לי לפעמים אין כח
להתחיל איתם את הדיון הזה ב-10 דקות המנוחה שאני רוצה ממקום למקום – שבסופו של יום
גם מסתכמות באותו משפט: "טוב חמודה, יהיה טוב..." ולכן אני בוחרת לוותר על
סיכומי השיחה הללו; מה שכן מפתיע אותי כל פעם מחדש זה לאו דווקא קורה שאוספים אותי
ממדינת התחנה המרכזית בה אני גרה, אלא שמחזירים אותי אליה – בדרך כלל שזה מהצד השני
של העיר: מדינת צפון ת"א. אני נוכחת לראות איך שפת הגוף של הנהג משתנה, נהיית
לחוצה יותר, עצבנית. חלק גדול מהם נועל את הדלתות ורק ממהר לברוח מהמקום כשאני יוצאת
מהמונית – למעט כמה צדיקים שממש מחכים לראות אותי נכנסת...מה שמעציב אותי ביותר אלו
הנהגים שאני ממש רואה עליהם את הכאב הזה של הסטירה המצלצלת שהם מקבלים כשהם רואים איך משתנה הנוף
מבעד לחלון של איפה שהיינו לפני דקה ולאן שהגענו עכשיו...זה קשה, כי זה אומר שצריך
להכיר במציאות הזאת - שכולם בתוך ליבם (לא עמוק במיוחד) יודעים שצריך בדחיפות לקום
ולהילחם עליה, אבל לאף אחד אין כח ואין את הסבלנות ולכן הם ממהרים ללחוץ על הגז כי
רחוק מהעין רחוק מהלב...
.jpg) |
| עיר ללא רחמים... |
השבוע נסעתי עם נהג שהאמת, שכשאמרתי לו לאן אני צריכה להגיע (דבר שבדרך כלל
גורר תגובות רבות), הוא לא אמר כלום, והנסיעה איתו הייתה מאוד שקטה (גם דבר שלא רלוונטי
למי ששומע לאן הוא צריך להסיע אותי); אבל אז ברגע שעלינו מאיילון במחלף לה גוארדיה
ועברנו את גבולותיה של מדינת ישראל אל עבר היקום המקביל – שנקרא דרום ת"א וראינו
בשניות איך הרחובות שוררים אימה,הנהג השקט אמר בשקט, כמעט לעצמו – עיר ללא רחמים...
מה? שאלתי, הוא שמע אותי כאילו התעורר ממחשבה עמוקה ואמר לי – הגענו עכשיו
אל העיר ללא רחמים...לא עניתי, הוא גם לא ענה...דבר שלא אופייני לי בדרך כלל...אבל
משהו עצוב מאוד היה באוויר...עצב עמוק...
באותו לילה הרהרתי במשפט הזה...עיר ללא רחמים...ושאלתי את עצמי? כלפי מי אין
רחמים? כלפי המסתננים העושים כל העולה על רוחם ברחובות ומשליטים טרור?! ממש לא...אולי
כלפי הקשישים האומללים שבשנים בהן הם אמורים לנוח מחייהם בהם עמלו כל כך קשה, הם חיים
בכזה פחד שכל יום הם מודים על ההשגחה הפרטית שעזרה להם לצאת מהבית לכמה דקות איומות...או
אולי לצעירי השכונה שלא מבינים לאיזו מציאות מופקרת הם גדלו ועל כך שכל האנרגיות שלהם
מושקעות במקרים שמותחים כל עצב שקיים בליבם וגופם...ומה יהיה על נפשם אני שואלת עצמי?!
נערים ונערות שבמקום ללמוד, לעבוד, להקים בית ומשפחה – משקיעים את כל כולם למען הבית
בו גידלו אותם הוריהם בגאווה – והיום נהפך למקור בושה.
אבל היום העובדה היא שהבושה היא כבר לא שלנו! היא דווקא של אלה שמרגישים
- מורמים מעם. כשבמדינה שקוראת לעצמה "מדינה מתוקנת", במרכז עיר התיירות
שלה – סייר ביטחון צריך להצטרף לעובדי העייריה שמרוקנים את פחי האשפה?!
שב"מדינה מתוקנת" – עובדים מסתננים שלא נבדקו רפואית – והוכחו שהגיעו
ממדינה עתירת מחלות וממשיכים לבשל את האוכל בכל מסעדה, בית קפה, ודוכני מזון מהיר בת"א?!
זה כמובן אחרי שהם מנקים את השירותים ללא כפפות – היישר אל עבר חתיכת הירקות במטבח
– ללא שטיפת ידיים – דבר שראיתי במו עיני במסעדה בנמל ת"א! דרך אגב, כשניגשתי
למנהל המשמרת להתלונן, אתם יודעים מה הוא ענה לי?! מה את רוצה? יש לך ישראלים שיבואו
לעבוד במקומם?!
זאת אותה מדינה "מתוקנת" שבה ניגש אלי חייל ברחוב שזיהה אותי לפני
כמה ימים ואמר לי – מאי גולן אני מצדיע לך שאת גרה כאן – אני אישית מפחד יותר להסתובב
פה, מאשר עם הפלוגה שלי בשכם!
זאת אותה מדינה "מתוקנת" שאזרח יהודי – מספר לי שכשהוא רוצה ליצור
קשר עם משפחתו שנשארה באירן – מדינת אויב – אז הוא צריך להתקשר אליהם דרך צרפת כדי
שלא יאתרו את המקום ממנו הוא מתקשר – אבל כל ה"פליטים" מאריתריאה וסודן שמספרים
לכולם פה כי הם באו כביכול ממדינות אויב –
יושבים בחופשיות בכל עסקי האינטרנט קפה הלא חוקיים שלהם כאן במדינת ישראל ועושים שיחות
סקייפ ארוכות עם צחוק גדול שמתגלגל למרחקים – לאותן מדינות "אויב" מהן הם
כביכול הגיעו...עד מתי המלך ימשיך להלך לו עירום ברחובות המדינה הזאת?! עד מתי עם ישראל
יריע לו?
אז המדינה ה"מתוקנת" שלנו – בעצם נהפכה למדינת המושחתת ביותר שיכולה
להיות! מדינה דיקטטורית – במסווה של מדינה דמוקרטית – שמעוורת את העם ע"י שחיתות
בירוקרטית מדופלמת!
גורמי המדינה צריכים להתבייש בעצמם!
 |
| הבושה היא כבר לא שלנו! |
האם לזה חתרה מדינת היהודים?! שאזרחיה
יפחדו ללכת בתוך עריה – ולהתקפל אל מול אויביה שמנסים להרוס אותה מפנים?! האם זו לא
המדינה שבה הובטח לנו כי נהיה מוגנים מאלה הרוצים להשמידנו? אני כבר ממש לא בטוחה...
.בדרך לעוד שבוע של הישרדות
מאי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה