שבוע שביעי – "דגל שחור לבן"

כבר זמן רב שאני ועוד רבים מתושבי שכונות דרום תל אביב מתייחסים לדרום תל אביב ולתחנה המרכזית בפרט כמדינה בפני עצמה – ולכן אני תמיד קוראת לה – מדינת התחנה המרכזית. זוהי בעצם מדינה בתוך מדינה – בעלת קוד התנהגות משלה, הפקרות משלה, וחוקים משלה –שבעצם משתמעים ל –"ללא חוקים בכלל" – כאוס מוחלט. כשתושבי שכונות דרום תל אביב מעזים להרים מעט הראש ולהתלונן על צורת החיים הפצועה שאותה הם חיים, משתיקים אותם מהר כל אותם ארגוני – "אהבת הזולת" למיניהם בהאשמה חוזרת ונשנית של גזענות והופכים את זה לעניין של צבע שחור או לבן – כשהם שוכחים שתושבי שכונות דרום תל אביב הם אלו שהופלו כל אותם שנים על ידי סטיגמות מגוחכות של רמה ירודה עקב מוצאם, דתם ואיך לא -  מקום מגורם.

...מדינה בפני עצמה

קיבלתי תגובות רבות בעקבות הבלוג שכתבתי בשבוע שעבר, שם ביקשו ממני לחשוף את שמות האנשים שמשכירים דירות למסתננים בלתי חוקיים ומנגנים על סבלנו, חלקם אפילו כשמונחת כיפה לראשם, ואני חייבת לציין שהתפתיתי לא פעם, פשוט לכתוב את השמות, כמו שאני מתפתה כל פעם מחדש לפרסם את כל שמות המסעדות שמעסיקות מסתננים בלתי חוקיים באין מפריע לעיני כל העולם. אבל לעיני איזה עולם אתם שואלים? לא העולם שלנו במדינת דרום תל אביב, לא ולא, מול אותו עולם החי בבועה של כל אותם אנשים שלא רואים מחלונם את הזוועות שאני נאלצת לראות כל יום.

מעבר להשתלטות העוינת שהוטלה בתושבי מדינת דרום תל אביב, המלווה בפחד מאלימות שונה ומגוונת שיכולה לקפוץ עליך כל רגע, ומכל עבר, כמעט ולא מדברים בתקשורת הכול כך ניטראלית ואמיתית שיש במדינתו על ההשתלטות התרבותית שחונקת אותנו מכל עבר. למרות שמנסים לקטלג את תושבי הדרום כאנשים מסורתיים - חסרי הבנה, שכל מהותם - צרה כעולם נמלה, יש לי חדשות עבור כל רמי המעלה הללו. בדרום תל אביב עד לפני כמה שנים, היו חיי תרבות ומסורת נפלאים. הייתה אווירת יהדות בכל מקום שפנית אליו למרות כל הקשיים – אך היום, לאחר שכמעט כל בתי הכנסת נסגרו, ישנו פחד ללכת ברחובות, ואין אפילו אופציה של הרגשת חג, השתלטו המסתננים על כל מילימטר של אויר ופונה המקום למועדונים מלאי השיכורים, לרמקולים שמשמיעים בומים מחרישי אוזניים שמבשרים לנו כל הזמן על בואה הקרב של המלחמה... אפשר לראות איך השבת שפעם הייתה שלנו, כיום נהפכה לשבת של צרחות, תופים איומים ששומעים למרחק של קילומטרים בכל השכונה - למרות שמגיעים ממועדון מאולתר ולא חוקי באמצע שוק הירקות ושבירת בקבוקים בכל פינה שמקפיצה את הלב כל פעם מחדש. כל זה בחסות הדמוקרטיה המהוללת שלא נותנת למשטרת ישראל אפילו את הכוח שהיא צריכה כדי לעצור את ההתעללות שאנו ממשיכים לחוות. אני בהחלט מאמינה שגם כל אותם "הומאניים" למיניהם שגרים בצפון תל אביב, לא היו מסכימים לסבול את זה בשכונתם אפילו לא לשנייה. וכך הצביעות מתעצמת ואיתה גם שתיקת הכבשים הרועמת. וכך כשישבתי ובהיתי במילה תרבות בעשר הדקות האחרונות כל מה שיכולתי לחשוב זה שהמילה כבר לא מסמלת בעיני את מה שהיא אמורה לסמל, ובלטה לי העובדה שאם אחליף את האות ת' ב – צ' – אני אקבל את המילה צרבות – שזה מה שאני וכל תושבי מדינת דרום תל אביב מקבלים לאחרונה לנוכח מה שעובר עלינו.

אי אפשר שלא לציין את העובדה החשובה שאם מדינת ישראל רוצה – היא יכולה!

השבוע ממש לפני כניסת שבת, יצא לי לעבור בגן החשמל שסמוך לתחנה המרכזית הישנה. הגן שפעם היה אחד הגנים הידועים ביותר לשמצה, שהיה מלא ביצאניות ונרקומנים למיניהם היום עומד יפיפייה מתמיד, מוקף ברחובות נקיים ומשופצים שמאוכלסים ע"י חנויות של מעצבים צעירים. אי אפשר היה שלא להבחין שלא נמצא שם מסתנן אריתראי או סודני אחד! אפילו לא בקרבת מקום! לא ידעתי באותו רגע אם לצחוק או לבכות. האם לשמוח על העובדה שאם משטרת ישראל, עיריית תל אביב, מדינת ישראל - רוצה להשאיר מקום נקי מפשע ואלימות היא וודאי יכולה, או לבכות על העובדה שכל אותם גורמים החליטו לזרוק את כל מה שהם לא רוצים להתמודד איתו (אבל וודאי יכולים) עלינו. אותם תושבי שכונות שלפי הכתבת המהוללת של רשת ב' – אסתי פרז – שבתוכניתה: "בחצי היום" אמרה שלתושבי דרום תל אביב אין זכות להתלונן על החיים שלהם עם המסתננים כי אם הם חיים בדרום תל אביב, אז כנראה שהם בחרו לחיות שם, והם צריכים להתמודד עם מה שהם בחרו! במילים האלה. למרות שהמגישה הרגישה והנעלית, אמרה את המילים הללו כבר די מזמן כשתופעת המסתננים כבר התחילו להראות את פרצופה המכוער, אני לא יכולה להוציא את המילים האלו מהראש! ההבנה שישנם אנשים – שהם אנשי תקשורת שחושבים שהם טובים יותר מאיתנו, חכמים יותר מאיתנו, ויש להם זכות לחיים הרבה יותר טובים מלנו – והכי גרוע חושבים שכל זה מגיע לנו כי מי אנחנו בעצם – פשוט לא יוצאת לי מהראש! אז גברת אסתי פרז אומנם זה לקח קצת זמן אבל אני שמחה לענות לך היום: תתביישי לך! במי שאת ובמה שאת. אין בך אנושיות שלא נדבר על חמלה, והצביעות שאת מנסה להעביר כלפי אותם מסתננים על חשבון כאב הלב של תושבי השכונות לעולם לא יראה כאמיתי. אין לך את הזכות להיות אשת תקשורת, את לא היית ולא תהיי אדם טוב, את אדם רע וצבוע, וקולך מעביר בי חלחלה כל פעם מחדש. המילים שאמרת לעולם יהיו זכורות לאנשים ששמעו אותך, ובאותם רגעים פרצופך האמיתי נחשף ולעולם לא יוכל לשקר עוד.

גן החשמל - כשהרשויות רוצות הן יכולות

בכל אותו זמן שקוראים לנו גזענים, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הקהילה הפיליפינית במדינת התחנה המרכזית. אותה קהילה שהיום מספרת לי שהיא פוחדת לצאת מהבית אפילו בשעות היום. מאות עובדות פיליפיניות, הוטרדו, נשדדו ואף נאנסו אך מסרבות ללכת ולהתלונן מהפחד מאותם מסתננים. הם לא מבינים איך יכול להיות שמדינה דמוקרטית וריבונית מאפשרת הפקרות שכזאת! איפה אותם תומכי הזכויות הנאורים – שלא שומרים על הזכויות של אותם עובדים ועובדות פיליפינים שמפחדים אפילו להרים את הראש כשהם הולכים ברחוב. איפה אותם תומכים שיסבירו למאות סטודנטים שרוצים להשכיר דירה בדרום תל אביב, ואפילו קיבלו מענק מעיריית תל אביב כדי להשכיר דירה ספציפית בדרום תל אביב ולא יכולים כי אין דירות! כי הן מושכרות ל-100,000 מסתננים! איפה חבורת דפני ליף שתמחה על מצוקת הדיור הזאת – או שזו לא הסוגיה שבה היא מתעסקת כי אם כבר גרים בתל אביב אז צריך לגור ברוטשילד או הבימה?..

השבוע התבשרה קורין גלילי ביתה של אסתר גלילי ז"ל, בדרך לא דרך על כך שהמסתנן הסודני שהסתנן לארץ ישראל לפני כמה שנים – כפליט כביכול, ולאחר כמה זמן רצח את אימה באכזריות בלתי מתוארת מתחת לביתה רק מפני שהתחשק לו, שעכשיו אחרי שנתיים בכלא, לאחר שקיבל עונש בזוי והזוי של 8 שנים, הוא החליט שהוא מצטער והוא רוצה לערער על החלטת העונש – כל זה בחסות מדינת ישראל שכנראה היא המעורערת בנפשה.

אני באמת לא יכולה לחשוב על משפט יותר טוב מאשר – להוסיף רצח על פשע! לא מספיק שחיי אדם במדינה ההזויה הזאת, כנראה שווים  שמונה שנים, יש לרוצח הנבזה והשפל גם את הזכות לערער כדי כמובן להמשיך את חייו בשקט ושלא יפריעו לו! מה עוד נשאר במדינה הזאת אני שואלת אתכם?! האם מגיעה זכות קיום לאנשים במדינה הזאת שלא נותנים זכות קיום לקורבן החלש?!! קורין גלילי, ביתה של אסתר גלילי ז"ל, שנשארה לבדה בעולם הזאת עם ביתה הקטנה, עוברת תלאות וייסורים שאין כמותם. היא פונתה באכזריות מביתה, שכל מה שרצתה קורין הוא להישאר בבית שבו גדלה עם אימה היקרה. אך למרבה הרוע, לא רק שלא קיבלה את זה, אלא גם זכתה להיווכח לכך שלמרבה האירוניה הנוראית, גרים שם היום מסתננים לא חוקיים. ההשפלות שעוברת קורין מבית המשפט, ומעורכי הדין (שאני באמת לא יודעת מה מחכה להם למעלה בשמים) המגנים על הרוצח המתועב הזה, והכתבים שמנסים לגרום לה למעוד בלשונה, ומתנהגים כמו עורבים טורפים הניזונים מרעל ולא נותנים לא מנוח, שלא לדבר על התמיכה שלה היא זקוקה וצריכה לקבל על פי חוק- ולא מקבלת! האם לזה הגיעה ארץ ישראל שלנו?! האם זה מה שחזה בנימין זאב הרצל?

מעט מאוד הדברים שנותנים לי עוד כוח. ומדי שבוע לצערי, הם הולכים ומתמעטים, החלטתי השבוע למנות כמה מהם.

הראשון והמוחלט הוא האמונה בבורא עולם. גם אם לא תמיד מבינים למה, ההרגשה שהוא קיים מחזקת ועוזרת. ומתחילים לראות את העזרה שהוא שולח. אחת מהעזרות הללו היא למשל משטרת ישראל, שלמרות שכוחה לא תמיד במתניה, שלא באשמתה, היא שם בשבילנו כשצריך אותה, ואני לא יודעת מה היינו עושים בלעדיה.

עוד אחת מהעזרות המובהקות - בעיני לפחות, הם השליחים שאותו שולח בורא עולם בשביל לחזק ולכוון אותנו. אחד מהם בשבילי הוא חבר הכנסת מיכאל בן ארי. שנים רבות שהייתי רואה בתקשורת את חבר הכנסת בן ארי מוצג כקיצוני ומסית, אך היכרות איתו גרמה לי להבין שאין יותר רציונאל, ניטראלי ומתחשב ואוהב את הבריות כמוהו. זכיתי באושפיזין של סוכות, להתארח בסוכתו של מיכאל, ואני חייבת לציין שהתמלאתי כוח ואנרגיה לקראת ההתמודדות הקרבה, והבנתי שיש מי שבאמת אבל באמת אכפת לו – מעבר לכל! מעבר לאינטרס, מעבר לכוח, מעבר לכסף, פשוט אכפתיות טהורה וכנה – דבר שחשבתי שכבר נמוג מן העולם. ובמיוחד מארצנו הקטנה.

גם העתירה החצופה של אותם אנשים אכפתיים, שעתרו לבג"צ בבקשה לדחות את מועד ההחזרה של אותם מסתננים בלתי חוקיים לביתם, בטענה שצריך לבדוק את מעמדם כפליטים, כשכולם יודעים שמעמדם כפליטים לא יחזיק מעמד רציני באף בית משפט – בנוסף לעתירה מגוחכת נוספת של אותם פעילי "חופש"  - לבטל את החוק למניעת הסתננות כדי שיוכלו להציף מסתננים את ארצנו הלא מתפקדת גם כך; גם זה חברים וחברות, מחזק אותי באמונה, כי אחרי דבר כל כך רע – חייב להגיע גם טוב, נכון?!

כמו גם ההזיה הלא מובנת של כתב שהצטייר לי עד היום כנורמטיבי למדי – דן מרגלית – לגייר את כל המסתננים. אני לא יודעת, מה הוא שתה או איזה  כדורים הוא לקח כשהוא הגה את הרעיון המשיחי הגאוני הזה, אבל זה בטח היה חומר טוב...

ולכן חברים אני אחזור למה שהתחלתי איתו – אותו עניין טיפשי – שהוא באמת בכלל לא העניין. שחור או לבן. כולנו בני אדם, בכולנו נפח בורא עולם נשמה וחיים, אך לכולנו יש את הזכות לחיות בביטחון בארצנו, בעירנו ובביתנו. ולכן אני עדיין לא מניפה דגל חדש על מדינת התחנה המרכזית - כמו שכל אותם צבועים ומתיפייפים רוצים שנעשה, דגל שחור לבן לא יונף על מדינת דרום תל אביב המוזנחת, למרות הכול, דגל כחול לבן ימשיך להיות מונף בגאון על המדינה המופקרת, שחיה בתוך מדינתה המפקירה.

בדרך לעוד שבוע של הישרדות, ובתקווה ששבוע הבא יהיה יום שבו אוכל לכתוב שבא לגואל ציון, וצדק מתחיל להיעשות לאלו המופלים באמת.

מאי...

התפרסם לראשונה ב- 06/10/2012