שבוע 13 – "הדרום סובל..."

בשבוע שעבר החלטתי שלא להעלות את הבלוג השבועי שלי על המצב במדינת דרום תל אביב, לא כי היה חסר על מה לכתוב חס וחלילה (יום שאליו אני מייחלת...), אלא כי החלטתי שלא לדבר על המלחמה שאנחנו עוברים מדי יום, כי יש מלחמה גדולה ומפחידה יותר עכשיו.

בכל ערוץ חדשות אפשרי לא היה מקום שלא שמעתי בו על מצבם של תושבי הדרום – על הפחד, הייאוש, החיים הבלתי אפשריים של מצב כוננות תמידי ולמרות ההבדל הגדול שאולי חלקכם תחשבו שיש, לא יכולתי שלא למצוא הקבלה לכל רגש שדיברו עליו תושבי הדרום.

כל מה שתושבי דרום הארץ אמרו, אנחנו תושבי הדרום "האחרים" מרגישים. האימה, החרדה, הרגשה של הפקרות מוחלטת. יותר מזה אני אחמיר ואומר, אפילו אם יבקרו אותי על כך, עבור תושבי דרום הארץ – מישהו עוד נלחם, שם למעלה יש כאלה עוד שאכפת להם – מתושבי הדרום – "האחרים" כמעט ולאף אחד לא אכפת. כאן, בתל אביב, אותה עיר שתושבי דרום הארץ טוענים שחיים בבועה ולא סובלים מכלום – ובמידה מסוימת הם באמת צודקים – כאן התפתחה לה בועה של עוד דרום – הדרום האחר, העזוב, המנוכר, האומלל.

אני לא יודעת מה יש במילה הזאת – "דרום" שגורם לכולם לחשוב שמותר להתעלל בהם. אם נפרק את המילה הזאת נוכל לחשוב על שני היבטים, או:

ד- דרך

ר- רשעים

ו- והרבה

מ- מעונים

או:

ד- דאגה

ר- רבה

ו- והצלחה

מ- מרובה

זה אולי נראה לכם שטותי, משחקי מילים לא משמעותיות שכאלה אבל בעולם שבו תושבי מדינת דרום תל אביב חיים, כל מה שנשאר לעשות, הוא להעלות ספקולציות ותיאוריות דמיוניות – שאולי יביאו להסבר הגיוני בלב, כי על ההיגיון של הראש כבר מזמן ויתרנו.

האזעקות בתל אביב חיזקו את המציאות המרה של תושבי מדינת דרום תל אביב. ההבנה שאין מקלטים לרדת אליהם, והמקלטים היחידים שנמצאים לעזרת תושבי השכונה, ממוקמים בלב גינת לוינסקי ולשם כבר פלשו המסתננים. כנראה שהמלחמה תתחיל עוד הרבה לפני המלחמה עצמה וכנראה למרבה הצער, תושבי השכונה האומללים ימצאו את עצמם מחוץ למקלט מוגן – כי אין אחד מהם שיסכן את עצמו בישיבה עם מסתננים אלימים ושיכורים שכבר השבוע – בזמן אחת האזעקות שהושמעה בתל אביב, החלו להשתולל ולצעוק בגיחוך רב, ולצעוק על האנשים האחוזים בפאניקה ברחובות ובנוסף לאחר שנגמרה האזעקה החלו לעשות קולות מדומים של אזעקה בכדי להפחיד את התושבים המבוגרים והאומללים שגם ככה מפוחדים עד עמקי נשמתם. פליטים? חחח לא נראה לי! הבדיחה עלינו – והם ממשיכים לצחוק כל הדרך על חשבוננו!

כבר עכשיו הועמדו שומרים מחוץ למקלטים בכדי לשמור על שלמותם של המקלטים בפני הוונדליזם המחריד של המסתננים.

ולמה אני שואלת את עצמי?

מעבר לכל - אתם אנשים שנכנסו למדינה לא שלכם – מדינה שעד כה קיבלה אתכם, למרות שאין לכם בכלל שום זכות להיות פה – אז למה לירוק לה בפרצוף – וזה מה שהם עושים תרתי משמע – יורקים על אדמת מדינת ישראל בכל נשימה שנייה. כמה כואב – כמה עצוב.

המדינה שוכחת כנראה שיש לה אויב חמור שהולך ומתחזק גם מבפנים ולא רק מבחוץ – המסתננים הסודאנים והאריתאים, המגיעים ממדינות מוסלמיות קיצוניות, עוינות ואלימות! רק לא מזמן ממשלת ישראל השמידה מחסן נשק עצום בסודן, נשק שרוב רובו הן אותן רקטות שנורות על מדינת ישראל! מפעל הנשק בעיר: "אל ירמוק" – שם הם מפגינים נגד מדינת ישראל – אותה מדינה שמכניסה אותם לתוך לב ליבה! הסכנה שנמצאת פה היא מסוכנת על אחת כמה וכמה, מכיוון שהאופציה שיש למסתננים להתעצם לארגון טרור מאסיבי כאן בלב מדינת ישראל הוא מטורף! ואפשרי במיידי! מדהים היה לראות איך ראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו, ושר החוץ שלו מר אביגדור ליברמן ואפילו שר הביטחון שלנו – אהוד ברק, לא רצו להגיב על אותו פיצוץ, בדיוק כמו שהם לא רוצים להגיב לתוהו ובוהו שמתחולל פה בשכונות. כבר הוכח לא פעם שיתוף הפעולה בין סודן לאירן ועל הקיצונים המוסלמים שנמצאים באריתריאה הקוראים להשמדת מדינת ישראל שמענו וראינו לא פעם ולא פעמיים ואני תוהה על אותה ממשלה שטוענת שהיא מגנה על תושביה – אך בעצם מאפשרת את האופציה הנוראית והרחבה להישמד מבפנים! אין אחד שלא יודע על הקיצוניות של אותם מסתננים במדינות שלהם. הם גודלו וחונכו להיות אלימים – ואני עומדת מאחורי כל מילה שאני אומרת. אין להם שום כבוד לאישה, אונס שם הוא דבר שבשגרה. הם מוסלמים קיצוניים שחונכו לשנוא את היהודים ואת הציונות – ואני בטוחה שאם נקליט שיחה במצלמה נסתרת איתם, או אפילו נראיין אותם בריש גלי ונשאל מה הם חושבים על התקיפות שישראל חווה מצד מוסלמים בעזה, אני בטוחה במיליון אחוז איזה צד הם ייקחו – חמאס – ולא מדינת ישראל שדואגת לרווחתם יותר מאשר לאזרחיה שלה.

ואת האנשים האלה אנחנו מכניסים לחיקנו על חשבון הנשמות שלנו!

...הכל על חשבון השכונות שלנו

השבוע נסעתי לכמה ימים אל מחוץ לגבולותיה של מדינת דרום תל אביב, הרשיתי לעצמי לקחת פסק זמן מסוים בשביל להכניס קצת אוויר נקי לריאות. ההתנתקות הייתה מוזרה. זה היה מצחיק לראות איך המראות ממדינת דרום תל אביב רודפים אותי לכל מקום, אך לאחר יומיים של הסתגלות הצלחתי להחדיר קצת שקט לראש. כשחזרתי לביתי, חשבתי שהתנתקות מהמצב מחדירה בך כוחות מחודשים להילחם, אך בפעם הראשונה בחיי הבנתי את אותם אנשים שרואים בפעם הראשונה את הדברים ואת ההלם הטוטאלי שהם חוטפים. אני הרי כבר מודעת לכול, חייה את הסיטואציה שנים רבות, אך עדיין שום דבר לא הכין אותי למפגש המחודש אפילו לאחר נתק של כמה ימים בודדים. הבחילה שחטפתי שהייתה מלווה בסחרחורות אמיתית ולא הזויה כשהגעתי חזרה לשכונה הייתה מפחידה למדי. לראות שוב את המראות ששל המון  -המסתננים שנוהר לעברך, הצעקות, היריקות, הבומים, הסירחון. אולי איפשהו בתת מודע משהו קיווה לחזור ולראות מציאות מעט שונה – אך לא רק שהיא שונה – היא מכה בך בצורה קשה. ואם כך הדבר עבורי, מישהי שמכירה את המציאות הזאת מאז ומתמיד, מה זה מרגיש לאנשים שרואים את המראות בפעם הראשונה. נהגתי תמיד לזלזל בצורה שבה שאנשים מגיבים כשהם מגיעים לשכונה, כעסתי במידה מסוימת. איך אתם לא יודעים? זה תל אביב! מה אתה חיים במדינה אחרת?! אבל היום אני עונה לעצמי – כן מאי, הם חיים במדינה אחרת, וזו מציאות שהם לא רוצים להכיר, וגם אחרי שהכירו, רוב הסיכויים שהם יתעלמו ממנה לחלוטין כי למה להם לבזבז את הכוחות והאנרגיה שלהם על דבר שאם הם מסתכלים לצד השני הם פשוט לא רואים; דבר שהיום גורם לי להעריך פי מאה את אותם אנשים בודדים שכן אכפת להם, וכן מגיעים להילחם עבורנו, אנחנו, אנשי "הדרום האחרים".

בדרך לעוד שבוע של הישרדות...

מאי.

שבוע 12 – " על גג העולם ! "

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מנסה לראות דברים בפרספקטיבה שונה. זווית אחרת של חשיבה. אולי משהו שאני עושה הוא לא נכון, אולי דברים שאני אומרת עוברים בצורה לא נכונה. אומרים שבשביל לראות דברים בבהירות, צריך לנסות ולהוציא את עצמך מהסיטואציה, כדי להסתכל עליה מבחוץ. לנסות להיות אובייקטיבים, עד כמה שאפשר. בסיטואציות מסוימות הדבר הוא אולי נכון - בסיטואציה שאפשר לשבת לרגע בלי לכאוב, אבל לא כך הדבר. כשחיים סיטואציה שפוצעת עמוק כל פעם מחדש, כל כך עמוק שהפצעים כבר לא מגלידים, מבינים שהרגש כבר לא קיים. הוא נרמס ודוכא, הושפל ונדרס כל כך הרבה פעמים בתאונת פגע וברח -פגע וברח, עד שזה נראה, כאילו אין אף שוטר שמחפש אחרי האשמים יותר, כי הנסיעה במהירות כל כך מופרזת בכביש הזה - מותרת לחלוטין!

אני עולה לגג ביתי מדי פעם, גג גדול ורחב שמשקיף על הכול. על המגדלים היפים והגבוהים שניצבים מאזורי רוטשילד, עזריאלי, רמת גן ועוד...כל כך גבוהים...נראים כל כך קרובים אבל עם זאת, כל כך רחוקים. כל כך רחוקים במהות, בהגדרה, בחשיבה. אני מרגישה כמו אותה ילדה שהייתה עוברת ליד גינת לוינסקי עוד שהייתה בת 6, וכל כך רצתה להתנדנד על הנדנדה...הנדנדה שהייתה כל כך קרובה, אך עם זאת כל כך רחוקה (מכיוון שהייתה מלאה בנרקומנים ויצאניות, ומזרקים חשופים). גם היום מרחק של מבט אחד מהבניינים האלה לעבר השכונה שעומדת מתחתי, אותו עולם רע ואכזר שמחזיר אותי למציאות הקודרת של מדינת דרום ת"א. ואיך זה יכול להיות אני שואלת את עצמי? האם כך התכוון בורא עולם, שנראה גיהינום צמוד לגן עדן?! אני לא מאמינה. משהו התעוות שם בדרך, משהו יצא לא נכון. לא יכול להיות שאני עומדת באותו מקום, אך שינוי מבט בזוית של 30 מעלות כל פעם מכה בי עם מציאות אחרת ברמות שגורמות לי לפעמים לחשוב שאני הוזה. ממולי גינה, גינה עצובה שמסמלת את כל הרע שיכול להיות. במקום לראות ילדים משחקים, אני רואה מסתננים שיכורים ואלימים שזורקים אחד על השני בקבוקי בירה ריקים, ומוציאים את זעמם על העוברים והשווים הרועדים מפחד. מימיני אני רואה בית כנסת שמשמש כמשתנה ציבורית לכל מסתנן שעובר ושב. מחזה שובר לב ומוציא מן הדעת כאחד. משמאלי בגג ליד, אני רואה אישה שעולה עם כלבה הקטן בקביעות כל יום לגג הבניין כדי שיעשה את צרכיו מכיוון שאינה יכולה אפילו לחלום על לרדת איתו לגינת השכונה. מלמטה אני רואה עסקת סמים בין שני סוחרים רוסיים שיכורים כחלוט עם מסתנן סודני לא שיכור בכלל מבצעים עסקת סמים לאור יום באין מפריע ובאין פחד, עסקה שמלווה גם בכמה צחוקים כיפיים. בזווית אחרת אני רואה בניינים שבורים מלאי טינופת ואשפה, וגגות שנראים כמו אתרי מיני חירייה - שריחם משתלט בדרך על כל שאר החושים. כשחוש השמיעה עוד עדיין פועל, לוקחות אותי אוזניי לעבר עוד זווית נוספת שבה אני רואה על הכביש הראשי שני מסתננים מאיימים בצורה אלימה ביותר על נהג משאית, סוחר מקררים, על כך שייתן להם מה שהם רוצים במחיר שהם רוצים – סחיטה ואיומים שוב בלב יום. לאחר שהם תופשים אותו מהצוואר ומאיימים עליו מול עשרות אנשים שהתקבצו במקום, הם מחליטים שזה לא הזמן ומודיעים לו בצעקות ששמעתי עד לגג בניין, קבל עם ועדה, על כך שזה לא הסוף ושהם יודעים מי הוא 

והם ימצאו אותו בקרוב

סחיטה ואיומים שוב בלב יום

זה לא יגיע למהדורות החדשות הצבועות של אותם חסידי ההומניזם. לא ולא, אני חושבת לעצמי... לא זה ולא - 

עוד אלפי מקרים גרועים פי מיליון. אף אחד לא ידבר על האלימות הגועה כנגד תושבים יהודיים. למה? כי זה לא מוכר! זה לא מגניב! אין פה צבע שמופנית אליו גזענות...כולה יהודים תושבי שכונות – שיסתמו כבר תפה שלהם, באמת...

אותן יצאניות אומללות שנאנסו כמה וכמה פעמים על ידי מסתננים אריתראים וסודנים באכזריות שלא הייתה מביישת את היטלר, לא פתחו את תוכנית הבוקר של יואב לימור ודרור גלוברמן בערוץ 2 וגם לא את תוכנית החדשות של עודד בן עמי, אבל האריתראי שכביכול הותקף למרות שלא אומרים על מה ולמה - כן. לא שאני חס וחלילה מצדיקה אלימות נגד כל אדם, אבל הצביעות אני שואלת את עצמי, למה? כנראה שזונות שנאנסו – זה לא סקסי מספיק...גם לא בחורות ובחורים שהותקפו כשרק העזו לעבור כאן בשכונה, וגם לא עשרות זקנות שנשדדו והוכו ע"י מסתננים.לא. מספיק כבר – את מי זה צריך לעניין?!

כדי להרגיע את הלב שפועם במהירות וחוזקה כשאני עדיין עומדת באותו מקום על גג ביתי קפואה מההלם האנושי, התרבותי, הסוציאליסטי שתוקף אותי כל פעם מחדש שאני מזיזה את מבטי, יש רק דבר אחד שאני יכולה לעשות בשלב הזה וזה להרים את המבט למעלה. אל עבר השמיים הכחולים, הרגועים, השלווים שמביטים עלינו ונראים לי לפעמים עצובים. רק מבט לשם יכול להסיר לרגע את המועקה, את החרדה. יש שם מי שצופה בנו. חייב להיות. הלב מתחיל להאט את הקצב ואני מחליטה לא לשנות עוד זווית במבט, אבל אולי במחשבה. אי אפשר שלא לתהות לקראת הבחירות הקרבות האם יהיה מישהו שירים את הכפפה וייקח על עצמו את האחריות להציל אותנו. חוץ מבודדים שעשו זאת בקדנציה הקודמת, וכנראה יהיו היחידים שימשיכו לעשות זאת גם בקדנציה הבאה. כנראה שלאף אחד לא אכפת מהחצר האחורית של מדינת דרום תל אביב. וכולי תקווה שאותם אנשים יתחזקו ולא ישברו וכמו שהם מחזקים אותנו וחיזקו אותנו לאורך כל הדרך - זה הזמן שלנו לעשות את אותו הדבר. כל השאר כנראה נטשו אותנו לגורלנו. להילחם על חיינו.

אין לאן להסתכל מלבד לשמים...

בדרך לעוד שבוע של הישרדות...

מאי.

שבוע 11 – "צינור לילה" אכזרי...

רציתי לדבר על כמה דברים שקרו לאחרונה אך אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר מאז שראיתי את התוכנית "צינור לילה" - ביום חמישי האחרון; אותה תוכנית שלא פעם ולא פעמיים תקפה את תושבי שכונות דרום תל אביב על "גזענותם" כלפי המסתננים חסרי הישע – השבוע פתחה את תוכניתה בכתבה מזעזעת שהשאירה אותי עם כמה לילות רצופים ללא שינה  - ולא בגלל שלא ידעתי את הדברים, אלא בגלל שלמרות שרק חלק מהמציאות הברוטאלית ששודרה בערוץ - 10 (אומנם ב-12 וחצי בלילה, אך עדיין שודרה),הופיע על מסכיהם, ונשמע לאוזניהם של עם ישראל, ממשיך העולם וכמנהגו נוהג...

"את רואה דבר מצמרר" - אומרת אחת הניצולות, "הוא בא, תופש אותה מהשיער, גורר אותה מול כל העולם ומכניס אותה ואונס אותה! זה דבר שלא ראית, את צריכה לראות את זה כדי להאמין!" אלו רק חלק מהדברים המחרידים שסיפרה רלי – לכתבת צינור לילה. אותה כתבת שהודתה במהלך שיחתה עם מנחה התוכנית גיא לרר, עד כמה עגום המצב ברחובות דרום תל אביב, ואיך כל הסיטואציה הזאת קורית מתחת לאפה של המשטרה. מעניין היה לשמוע את אותה בחורה שפעם ראשונה אני חושבת בתוכנית צינור לילה, שילבה את המילה מסתננים ליד פליטים. מעניין. כנראה שרק כשהמצב באמת עגום, רק אז יורדים מהעץ הגבוה, כדי להודות חלקית לפחות, באמת.

"אני לבד! אני לא יכולה להתמודד מול הממשלה לבד" אמרה אותה בחורה אומללה בדמעות.

חבורה של אריתראים וסודנים אונסים אותנו, היא מספרת, בעוד כתבת צינור לילה מודה בעובדה שהן אינן יכולות אפילו להתלונן כי אותם מסתננים ינקמו בהן אם יעזו לעשות זאת.

"...ומכניס אותה - והוא אונס אותה"

הכתבה עצמה לוותה בכותרת: "קבוצות מסתננים משליטות טרור בדרום תל אביב" – ואני אומרת - לא הן לא משליטות טרור – הן כבר שולטות, וטרור זה רק אחד מהעזרים שיש לרשותם.

מצחיק היה לשמוע את הפתרון הגאוני של אותם פעילי זכויות אדם: לחלק לאותן אומללות גז פלפל להגנה עצמית...שלכל אדם בר דעת ברור שהגז הזה יופנה במהירות רבה לעיניהן של אותם נאנסות אומללות. האם זה הפתרון לבעיית הפשע המחריד שכפו עלינו ברחובותינו?! באמת??? פלסטר עלוב שלא יחזיק מעמד יותר מדקה ועלול להיות זה שישמש דווקא לסתום את פיותינו?!

!!!הכותרת שמדינת ישראל מתעלמת ממנה

אחרי ההפגנה שהתקיימה ביום ראשון האחרון – מצעד האבל על שכונות דרום תל אביב, והאזכור המאוד מועט שלו בתקשורת הנפלאה שיש לנו, הבנתי סופית שהכאב שלנו לא מעניין אף אחד. אנחנו כרגע במצב – של כל אדם לעצמו! ואם לא נעשה הכול בשביל לשמור על החיים שלנו ועל הבית שלנו, ניזרק לרחוב- כי  בעצם את מי אנחנו באמת מעניינים?! אותה תהלוכה כואבת ועגומה, שלוותה בסחיבת ארון על מר גורלן של שכונות דרום תל אביב, לא הכאיב ואפילו במעט לאותם אנשים שישבו באותו זמן בבית קפה 5 דקות מאיתנו. אנחנו הולכים לבד. לוחמים את מלחמתנו, נאבקים על גורלנו. מאוד דומה ל - "וילה באמצע הג'ונגל" - אותו משפט מפורסם " " שהתקיימה IDF”של שר הביטחון אהוד ברק, שלא מזמן אמר שוב את המשפט בוועידת ה –

בניו יורק, כשהשווה את ישראל לווילה שמוקפת בחיות טורפות שנמצאות בג'ונגל. כשהוא אמר את זה לא יכולתי שלא לגחך, גיחוך של כאב ועצבות יחד. גם אנחנו היינו פעם וילה, וילה שלנו, שאהבנו וטיפחנו למרות כל הקשיים, לא משנה מה יגידו אחרים, ווילה שפוטה שבעינינו הייתה מאוד מפוארת, הכול בשבילנו חיינו, מבצרינו; אבל להגיד שאנחנו מוקפים בג'ונגל זו תהיה מחמאה רבת אמצעים, כי הלוואי וכך היה הדבר. אנחנו מוקפים בגיהינום עלי אדמות – אש רותחת ששורפת וגורמת לכווית קשות שאין לה מזור. אש כל כך גדולה ושורפת שאפילו ראשי מדינתו מפחדים לכבות אותה ולא מתעסקים איתה ואנחנו מוקפים - ממשיכים למלא את דליי -המים הקטנים שלנו ולשפוך, בתקווה שאולי נצליח להשיג עוד יום של אוויר מבין זיהום האוויר החודר לנשמותינו.

יוצא לי הרבה לדבר עם אנשים על מצב השכונות, ואחד הדברים שאנשים כל הזמן אומרים לי  זה שכדאי לי לעבור דירה, לברוח, כי אותו מצב עגום שאנו חיים יישאר רק בדרום תל אביב. דבר כל כך הזוי שאני לא מבינה איך הם יכולים אפילו לחשוב אותו. האם איזושהי בעיה נשארה אי פעם במקום אחד ולא זלגה החוצה?! האם מי ביוב  - כשלא מנוקזים כראוי לא פורצים בסוף לרחובות. אותם אנשים שוכחים את ערד, אשקלון, אילת, עכו, נתיבות, ראשל"צ ועוד ועוד שכונות שנכבשו ומפחדות לחיות את חייהן אחרי 17:00 אחה"צ...הם לא מבינים שזה בסוף יגיע גם לבית קפה שלהם בפינת רוטשילד ושינקין, כי זה טבע המחלה - להתפשט. כשמחבל מתאבד מגיע כדי להניח מטען הוא מגיע למקום מרכזי אך תמיד עומד קצת בצד – ההדף לעומת זאת מגיע לכל עבר.

אני אסיים במשהו קטן שחיזק אותי...לא יודעת להסביר למה. אולי זה הגיל, אולי הכנות, אולי המילים הפשוטות – לא כאלה שמנסות לבלבל...

השבוע לאחר ההפגנה, באותו ערב, קיבלתי הודעת פייסבוק מילד שלפי התמונה אני משערת שהוא בגיל 13-14 בערך, שכתב לי כך:

"את היום היית בהפגנה"?

כן.

"כל הכבוד לך! פשוט שמעתי את הדברים שאמרת בהפגנה ופשוט לא יכולתי שלא לחזק את דבריך... כל הכבוד לך"!

אני לא יודעת מה בדיוק גרם לי להתרגש מאותם מילים פשוטות, שלא הרגישו פשוטות בכלל. אני באמת מקבלת המון תמיכה וחיזוק מאנשים סביב, תמיכה שבאמת עוזרת לי להחזיק מעמד בלב סדום ועמורה, אך אותן מילים של אותו ילד גרמו לי לקבל כוחות ואנרגיה לעוד כמה זמן... כוחות שלא חשבתי שנשארו בי. אך ההבנה שאוכל אולי לשנות במעט חיים של ילד שחי כאן במדינת דרום תל אביב, ועבר משהו כנראה אם היה לו מספיק אכפת כדי להגיע להפגנה בגילו, עוררה בי שוב את ההבנה שצדק חייב להיעשות, ואם לא עכשיו אז מתי?

בדרך לעוד שבוע של הישרדות...

מאי.

לינק לכתבה על האונס שעוברות נשים בגינת לונסקי ע"י מסתננים:

http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=934677