שבוע 12 – " על גג העולם ! "

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מנסה לראות דברים בפרספקטיבה שונה. זווית אחרת של חשיבה. אולי משהו שאני עושה הוא לא נכון, אולי דברים שאני אומרת עוברים בצורה לא נכונה. אומרים שבשביל לראות דברים בבהירות, צריך לנסות ולהוציא את עצמך מהסיטואציה, כדי להסתכל עליה מבחוץ. לנסות להיות אובייקטיבים, עד כמה שאפשר. בסיטואציות מסוימות הדבר הוא אולי נכון - בסיטואציה שאפשר לשבת לרגע בלי לכאוב, אבל לא כך הדבר. כשחיים סיטואציה שפוצעת עמוק כל פעם מחדש, כל כך עמוק שהפצעים כבר לא מגלידים, מבינים שהרגש כבר לא קיים. הוא נרמס ודוכא, הושפל ונדרס כל כך הרבה פעמים בתאונת פגע וברח -פגע וברח, עד שזה נראה, כאילו אין אף שוטר שמחפש אחרי האשמים יותר, כי הנסיעה במהירות כל כך מופרזת בכביש הזה - מותרת לחלוטין!

אני עולה לגג ביתי מדי פעם, גג גדול ורחב שמשקיף על הכול. על המגדלים היפים והגבוהים שניצבים מאזורי רוטשילד, עזריאלי, רמת גן ועוד...כל כך גבוהים...נראים כל כך קרובים אבל עם זאת, כל כך רחוקים. כל כך רחוקים במהות, בהגדרה, בחשיבה. אני מרגישה כמו אותה ילדה שהייתה עוברת ליד גינת לוינסקי עוד שהייתה בת 6, וכל כך רצתה להתנדנד על הנדנדה...הנדנדה שהייתה כל כך קרובה, אך עם זאת כל כך רחוקה (מכיוון שהייתה מלאה בנרקומנים ויצאניות, ומזרקים חשופים). גם היום מרחק של מבט אחד מהבניינים האלה לעבר השכונה שעומדת מתחתי, אותו עולם רע ואכזר שמחזיר אותי למציאות הקודרת של מדינת דרום ת"א. ואיך זה יכול להיות אני שואלת את עצמי? האם כך התכוון בורא עולם, שנראה גיהינום צמוד לגן עדן?! אני לא מאמינה. משהו התעוות שם בדרך, משהו יצא לא נכון. לא יכול להיות שאני עומדת באותו מקום, אך שינוי מבט בזוית של 30 מעלות כל פעם מכה בי עם מציאות אחרת ברמות שגורמות לי לפעמים לחשוב שאני הוזה. ממולי גינה, גינה עצובה שמסמלת את כל הרע שיכול להיות. במקום לראות ילדים משחקים, אני רואה מסתננים שיכורים ואלימים שזורקים אחד על השני בקבוקי בירה ריקים, ומוציאים את זעמם על העוברים והשווים הרועדים מפחד. מימיני אני רואה בית כנסת שמשמש כמשתנה ציבורית לכל מסתנן שעובר ושב. מחזה שובר לב ומוציא מן הדעת כאחד. משמאלי בגג ליד, אני רואה אישה שעולה עם כלבה הקטן בקביעות כל יום לגג הבניין כדי שיעשה את צרכיו מכיוון שאינה יכולה אפילו לחלום על לרדת איתו לגינת השכונה. מלמטה אני רואה עסקת סמים בין שני סוחרים רוסיים שיכורים כחלוט עם מסתנן סודני לא שיכור בכלל מבצעים עסקת סמים לאור יום באין מפריע ובאין פחד, עסקה שמלווה גם בכמה צחוקים כיפיים. בזווית אחרת אני רואה בניינים שבורים מלאי טינופת ואשפה, וגגות שנראים כמו אתרי מיני חירייה - שריחם משתלט בדרך על כל שאר החושים. כשחוש השמיעה עוד עדיין פועל, לוקחות אותי אוזניי לעבר עוד זווית נוספת שבה אני רואה על הכביש הראשי שני מסתננים מאיימים בצורה אלימה ביותר על נהג משאית, סוחר מקררים, על כך שייתן להם מה שהם רוצים במחיר שהם רוצים – סחיטה ואיומים שוב בלב יום. לאחר שהם תופשים אותו מהצוואר ומאיימים עליו מול עשרות אנשים שהתקבצו במקום, הם מחליטים שזה לא הזמן ומודיעים לו בצעקות ששמעתי עד לגג בניין, קבל עם ועדה, על כך שזה לא הסוף ושהם יודעים מי הוא 

והם ימצאו אותו בקרוב

סחיטה ואיומים שוב בלב יום

זה לא יגיע למהדורות החדשות הצבועות של אותם חסידי ההומניזם. לא ולא, אני חושבת לעצמי... לא זה ולא - 

עוד אלפי מקרים גרועים פי מיליון. אף אחד לא ידבר על האלימות הגועה כנגד תושבים יהודיים. למה? כי זה לא מוכר! זה לא מגניב! אין פה צבע שמופנית אליו גזענות...כולה יהודים תושבי שכונות – שיסתמו כבר תפה שלהם, באמת...

אותן יצאניות אומללות שנאנסו כמה וכמה פעמים על ידי מסתננים אריתראים וסודנים באכזריות שלא הייתה מביישת את היטלר, לא פתחו את תוכנית הבוקר של יואב לימור ודרור גלוברמן בערוץ 2 וגם לא את תוכנית החדשות של עודד בן עמי, אבל האריתראי שכביכול הותקף למרות שלא אומרים על מה ולמה - כן. לא שאני חס וחלילה מצדיקה אלימות נגד כל אדם, אבל הצביעות אני שואלת את עצמי, למה? כנראה שזונות שנאנסו – זה לא סקסי מספיק...גם לא בחורות ובחורים שהותקפו כשרק העזו לעבור כאן בשכונה, וגם לא עשרות זקנות שנשדדו והוכו ע"י מסתננים.לא. מספיק כבר – את מי זה צריך לעניין?!

כדי להרגיע את הלב שפועם במהירות וחוזקה כשאני עדיין עומדת באותו מקום על גג ביתי קפואה מההלם האנושי, התרבותי, הסוציאליסטי שתוקף אותי כל פעם מחדש שאני מזיזה את מבטי, יש רק דבר אחד שאני יכולה לעשות בשלב הזה וזה להרים את המבט למעלה. אל עבר השמיים הכחולים, הרגועים, השלווים שמביטים עלינו ונראים לי לפעמים עצובים. רק מבט לשם יכול להסיר לרגע את המועקה, את החרדה. יש שם מי שצופה בנו. חייב להיות. הלב מתחיל להאט את הקצב ואני מחליטה לא לשנות עוד זווית במבט, אבל אולי במחשבה. אי אפשר שלא לתהות לקראת הבחירות הקרבות האם יהיה מישהו שירים את הכפפה וייקח על עצמו את האחריות להציל אותנו. חוץ מבודדים שעשו זאת בקדנציה הקודמת, וכנראה יהיו היחידים שימשיכו לעשות זאת גם בקדנציה הבאה. כנראה שלאף אחד לא אכפת מהחצר האחורית של מדינת דרום תל אביב. וכולי תקווה שאותם אנשים יתחזקו ולא ישברו וכמו שהם מחזקים אותנו וחיזקו אותנו לאורך כל הדרך - זה הזמן שלנו לעשות את אותו הדבר. כל השאר כנראה נטשו אותנו לגורלנו. להילחם על חיינו.

אין לאן להסתכל מלבד לשמים...

בדרך לעוד שבוע של הישרדות...

מאי.