רציתי לדבר על כמה דברים שקרו לאחרונה אך אני לא מצליחה
לחשוב על שום דבר מאז שראיתי את התוכנית "צינור לילה" - ביום חמישי
האחרון; אותה תוכנית שלא פעם ולא פעמיים תקפה את תושבי שכונות דרום תל אביב על
"גזענותם" כלפי המסתננים חסרי הישע – השבוע פתחה את תוכניתה בכתבה
מזעזעת שהשאירה אותי עם כמה לילות רצופים ללא שינה - ולא בגלל שלא ידעתי את הדברים, אלא בגלל שלמרות
שרק חלק מהמציאות הברוטאלית ששודרה בערוץ - 10 (אומנם ב-12 וחצי בלילה, אך עדיין
שודרה),הופיע על מסכיהם, ונשמע לאוזניהם של עם ישראל, ממשיך העולם וכמנהגו נוהג...
"את רואה דבר מצמרר" - אומרת אחת הניצולות,
"הוא בא, תופש אותה מהשיער, גורר אותה מול כל העולם ומכניס אותה ואונס אותה!
זה דבר שלא ראית, את צריכה לראות את זה כדי להאמין!" אלו רק חלק מהדברים
המחרידים שסיפרה רלי – לכתבת צינור לילה. אותה כתבת שהודתה במהלך שיחתה עם מנחה
התוכנית גיא לרר, עד כמה עגום המצב ברחובות דרום תל אביב, ואיך כל הסיטואציה הזאת
קורית מתחת לאפה של המשטרה. מעניין היה לשמוע את אותה בחורה שפעם ראשונה אני חושבת
בתוכנית צינור לילה, שילבה את המילה מסתננים ליד פליטים. מעניין. כנראה שרק כשהמצב
באמת עגום, רק אז יורדים מהעץ הגבוה, כדי להודות חלקית לפחות, באמת.
"אני לבד! אני לא יכולה להתמודד מול הממשלה
לבד" אמרה אותה בחורה אומללה בדמעות.
חבורה של אריתראים וסודנים אונסים אותנו, היא מספרת,
בעוד כתבת צינור לילה מודה בעובדה שהן אינן יכולות אפילו להתלונן כי אותם מסתננים
ינקמו בהן אם יעזו לעשות זאת.
 |
| "...ומכניס אותה - והוא אונס אותה" |
הכתבה עצמה לוותה בכותרת: "קבוצות מסתננים משליטות
טרור בדרום תל אביב" – ואני אומרת - לא הן לא משליטות טרור – הן כבר שולטות,
וטרור זה רק אחד מהעזרים שיש לרשותם.
מצחיק היה לשמוע את הפתרון הגאוני של אותם פעילי זכויות
אדם: לחלק לאותן אומללות גז פלפל להגנה עצמית...שלכל אדם בר דעת ברור שהגז הזה
יופנה במהירות רבה לעיניהן של אותם נאנסות אומללות. האם זה הפתרון לבעיית הפשע
המחריד שכפו עלינו ברחובותינו?! באמת??? פלסטר עלוב שלא יחזיק מעמד יותר מדקה
ועלול להיות זה שישמש דווקא לסתום את פיותינו?!
 |
| !!!הכותרת שמדינת ישראל מתעלמת ממנה |
אחרי ההפגנה שהתקיימה ביום ראשון האחרון – מצעד האבל על
שכונות דרום תל אביב, והאזכור המאוד מועט שלו בתקשורת הנפלאה שיש לנו, הבנתי סופית
שהכאב שלנו לא מעניין אף אחד. אנחנו כרגע במצב – של כל אדם לעצמו! ואם לא נעשה הכול
בשביל לשמור על החיים שלנו ועל הבית שלנו, ניזרק לרחוב- כי בעצם את מי אנחנו באמת מעניינים?! אותה תהלוכה
כואבת ועגומה, שלוותה בסחיבת ארון על מר גורלן של שכונות דרום תל אביב, לא הכאיב
ואפילו במעט לאותם אנשים שישבו באותו זמן בבית קפה 5 דקות מאיתנו. אנחנו הולכים
לבד. לוחמים את מלחמתנו, נאבקים על גורלנו. מאוד דומה ל - "וילה באמצע
הג'ונגל" - אותו משפט מפורסם " " שהתקיימה IDF”של שר הביטחון אהוד ברק, שלא
מזמן אמר שוב את המשפט בוועידת ה –
בניו יורק, כשהשווה את ישראל לווילה שמוקפת בחיות
טורפות שנמצאות בג'ונגל. כשהוא אמר את זה לא יכולתי שלא לגחך, גיחוך של כאב ועצבות
יחד. גם אנחנו היינו פעם וילה, וילה שלנו, שאהבנו וטיפחנו למרות כל הקשיים, לא
משנה מה יגידו אחרים, ווילה שפוטה שבעינינו הייתה מאוד מפוארת, הכול בשבילנו
חיינו, מבצרינו; אבל להגיד שאנחנו מוקפים בג'ונגל זו תהיה מחמאה רבת אמצעים, כי הלוואי
וכך היה הדבר. אנחנו מוקפים בגיהינום עלי אדמות – אש רותחת ששורפת וגורמת לכווית
קשות שאין לה מזור. אש כל כך גדולה ושורפת שאפילו ראשי מדינתו מפחדים לכבות אותה
ולא מתעסקים איתה ואנחנו מוקפים - ממשיכים למלא את דליי -המים הקטנים שלנו ולשפוך,
בתקווה שאולי נצליח להשיג עוד יום של אוויר מבין זיהום האוויר החודר לנשמותינו.
יוצא לי הרבה לדבר עם אנשים על מצב השכונות, ואחד
הדברים שאנשים כל הזמן אומרים לי זה שכדאי
לי לעבור דירה, לברוח, כי אותו מצב עגום שאנו חיים יישאר רק בדרום תל אביב. דבר כל
כך הזוי שאני לא מבינה איך הם יכולים אפילו לחשוב אותו. האם איזושהי בעיה נשארה אי
פעם במקום אחד ולא זלגה החוצה?! האם מי ביוב
- כשלא מנוקזים כראוי לא פורצים בסוף לרחובות. אותם אנשים שוכחים את ערד,
אשקלון, אילת, עכו, נתיבות, ראשל"צ ועוד ועוד שכונות שנכבשו ומפחדות לחיות את
חייהן אחרי 17:00 אחה"צ...הם לא מבינים שזה בסוף יגיע גם לבית קפה שלהם בפינת
רוטשילד ושינקין, כי זה טבע המחלה - להתפשט. כשמחבל מתאבד מגיע כדי להניח מטען הוא
מגיע למקום מרכזי אך תמיד עומד קצת בצד – ההדף לעומת זאת מגיע לכל עבר.
אני אסיים במשהו קטן שחיזק אותי...לא יודעת להסביר למה.
אולי זה הגיל, אולי הכנות, אולי המילים הפשוטות – לא כאלה שמנסות לבלבל...
השבוע לאחר ההפגנה, באותו ערב, קיבלתי הודעת פייסבוק
מילד שלפי התמונה אני משערת שהוא בגיל 13-14 בערך, שכתב לי כך:
"את היום היית בהפגנה"?
כן.
"כל הכבוד לך! פשוט שמעתי את הדברים שאמרת בהפגנה
ופשוט לא יכולתי שלא לחזק את דבריך... כל הכבוד לך"!
אני לא יודעת מה בדיוק גרם לי להתרגש מאותם מילים
פשוטות, שלא הרגישו פשוטות בכלל. אני באמת מקבלת המון תמיכה וחיזוק מאנשים סביב, תמיכה
שבאמת עוזרת לי להחזיק מעמד בלב סדום ועמורה, אך אותן מילים של אותו ילד גרמו לי
לקבל כוחות ואנרגיה לעוד כמה זמן... כוחות שלא חשבתי שנשארו בי. אך ההבנה שאוכל
אולי לשנות במעט חיים של ילד שחי כאן במדינת דרום תל אביב, ועבר משהו כנראה אם היה
לו מספיק אכפת כדי להגיע להפגנה בגילו, עוררה בי שוב את ההבנה שצדק חייב להיעשות,
ואם לא עכשיו אז מתי?
בדרך לעוד שבוע של הישרדות...
מאי.
לינק לכתבה על האונס שעוברות נשים בגינת לונסקי
ע"י מסתננים:
http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=934677 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה