מדרגות הבניין שלי מטונפות. מסריחות. חשוכות. אני לא
אלאה אתכם בסוג הטינופת שרובצת שם, לא רוצה לקלקל לכם את תחילת השבוע אבל אני רק
אגיד שלפעמים קשה מאוד לעבור בהן מבלי להחזיק את הנשימה. ויכוחים אין סופיים כבר
היו לי עם שכניי האריתראים, הסודנים, הניגרים - כדי לנקות את הקומה כל אחד בתורו –
כל אחד פעם בחודש – לא שבוע – כולל אותי כמובן – ומשום מה תמיד אבל תמיד נתקלתי
בסירוב גורף! אפילו כשבעל הדירה והמתווך התערבו והתנו את זה כתנאי - הם לא הסכימו. צריך להבין. מדובר בקומה של
אולי 20 מדרגות, בקומה יש 4 דירות, 3 מהן
מאכלסות כל אחת קרוב ל10 מסתננים בכל חצי מהדירה. בממוצע לכל דירה כזאת עולים ביום
עשרות מחבריהם שיורקים בכל נשימה שנייה שלהם, מקנחים את האף על הקירות – ולעיתים
תכופות גם מבצעים את צרכיהם במדרגות – למה? ככה! אין הסבר ברור. השירותים הם עוד
כמה מדרגות אבל אם אפשר לעשות נזק אז למה לא... הוויכוחים שלי איתם הסתיימו לעיתים
גם במשטרה, כאשר לא פעם ולא פעמיים דחפו אותי ואיימו עלי שאם עוד פעם אחת אדפוק
להם בדלת יכו אותי. לא עזר כלום. לא הצלחתי להבין למה. מה כבר ביקשתי? שננקה
בתורות פעם בחודש את קומת המדרגות בה אנחנו - כולנו חיים?! הבטחתי לעצמי שאני
לעולם לא אנקה את הלכלוך הרב שהם עושים בקומת המדרגות, לא משנה כמה מלוכלך יהיה –
נראה כמה זמן הם יוכלו לדלג מעל הטינופת. אבל להפתעתי או בעצם לא כל כך להפתעתי זה
לא הזיז להם במשך חודשים רבים. בבוקר יום שישי האחרון, נשברתי. יצאתי לנקות את
המדרגות. לא יכולתי לראות את הטינופת יותר – והבנתי שגם אם הביוב הארצי יעבור
בדירותיהם זה לא יעניין אותם! במהלך הניקיון יצא פתאום אחד הדיירים האריתראים
שמהדירה שלו לפני כמה זמן איים עלי אחד הדיירים ש "יעשה לי בלאגן" אם
אדפוק עוד פעם. במילים העבריות האלו. הוא הסתכל עלי שניות ארוכות הסתכל והסתכל
ופתאום נכנס לדירתו הביא מגב והתחיל לעזור לי לנקות. דמעות החלו לרדת לי. ולא בגלל
שהוא עזר לי, אלא בגלל שבאותו רגע הייתה לי את ההבנה איך רואים אנשים, שלא חיים את
המציאות שלי, את המצב הכללי.
הרי איפה הם בעצם נתקלים באותם מהגרי עבודה? בעבודות
שלהם...במסעדות בזמן שהם
מגישים להם, או בשירותים שאותם הם מנקים – הם לא חיים
איתם בשכנות ולכן לעולם הם לא יבינו את המצב האמיתי. מצאתי את עצמי אומרת לו –
-Thank you, thank you, thank you
כאילו הוא כרגע הוריד לי האת הירח...ואז הבנתי עד כמה
אני כמהה לראות אופי אחר מאותם מסתננים – שהרי כל, אבל כל מה שנתקלתי בו עד היום
היא אלימות מילולית ופיזית על כל היבטיה. התעללות יום יומית של – "תרבות הביבים
אותם הם אוהבים לקרוא תרבות!
הרי מן הסתם, אני מבינה שהם הגיעו לכאן כי הם רוצים
לעבוד ולחיות במקום טוב יותר מהמדינה שלהם, בוודאי שאני מבינה – אבל להגיע שלא
כחוק ולהשליט פחד ואימה על מאות אלפי אזרחים זו בטח שלא הדרך! רע לשני הצדדים. רע
להם שהם מחכים אל הלא נודע, ומקווים להישאר במדינה לא שלהם, ורע לנו שנכבשנו ללא
זכות בחירה במדינה שלנו! בבית שלנו. לא כל המסתננים הם פליטים, אבל כל המסתננים הם
מהגרי עבודה – זה בטוח!
לפחות פעמיים בשבוע יוצא לי לתפוס את שכניי האמינים,
לוקחים לאימא שלי את המכתבים מתיבת הדואר שלה ומשליכים אותם...סתם ככה...אני את
הכתובת למשלוח דואר כבר מזמן שיניתי, אך אימא שלי מתעקשת להשאיר את הכתובת הידועה
שלה פה. הרבה זמן לא הבנתי למה. אבל כשראיתי את הכתבה ששודרה בתוכנית היומן של
ערוץ 11 די הבנתי... אי אפשר היה להתעלם ממנה. כתבתו של איתי ורד על העסקים
השורדים, שנשארו בתחנה המרכזית הישנה; "שמורות טבע תת קרקעיות" הם קראו
לעסקים האלו – שמורות טבע שאף ארגון ירקרק לא נלחם למענם. אבל הם מצליחים לשרוד.
איך? ולמה? ניסה הכתב להבין. כמו השאלות
שאני נשאלת כל הזמן ע"י כל בן אדם שני שמדבר איתי בשנים האחרונות.
"פעם הייתה פה סביבה נורמאלית, היום כל מטר פנוי
הוא בית קפה של אריתראים" אמר אחד מבעלי העסק שהתראיין. "העסק שלי הוא
הבית שלי, אני אוהב את המקום הזה – אפילו שקשה להבין. אנחנו אוהבים את
העבודה."
האם זה מושג שקשה לכלל להבין? שאנחנו אוהבים את הבית –
למרות שהוא מוקף בתוהו ובוהו.
אחד מבעלי העסקים סיפר שבחמש אחה"צ הוא נועל ובורח
– מהמקום הכי נמוך בת"א. הוא אמר את זה בעצב...עצב שהרגשתי כי הוא כל כך מוכר
לי...האם צריך להגיע למצב שבעל עסק בלב ת"א אומר שהזמן כל כך עצר מלכת בתחנה
המרכזית עד שזה מקביל לאדם שהורידו לא יד וזה כואב לו בהתחלה אבל בסופו של דבר הוא
מתרגל...אז אני מודיעה לכם שיש דברים שאסור בתכלית האיסור להתרגל אליהם! לא יכול
להיות שהמדינה שלנו תנסה להפוך את האזרחים שלה לאנשים בעלי מוגבלות בכפייה!
אחד בעלי העסקים שם סיפר על איך באחד הימים נכנס בן אדם
שביקש ממנו להחביאו – ולאחר כמה שניות הגיעו כמה בחורים שחורים ו"דרשו"
את האדם הזה כאילו אנחנו בסודן או אריתריאה! הוא בתגובה אמר להם- באומץ רב-
שבמדינה שלו לא יכנסו אליו לחנות אנשים בעלי כוונות זדון אלא רק אנשים בעלי כוונת
טובות! ואת המינימום הכול כך חשוב הזה צריך בוודאי צריך לדרוש מאותם אנשים שמנהלים לנו את המדינה -
ועל הדרך גם את החיים שלנו! לפני שאתם מכניסים לפה אנשים תבדקו את הכוונות שלהם –
שהרי זוהי חובתכם לשמור על המדינה הזאת ועל האזרחים שלה!
כאן הבלוג שלי היה צריך להסתיים, אלא שבמשך כל זמן
הכתיבה שלו ובמשך כל השבת שחלפה, גם הבומים מחרישי האוזניים לא פסקו לרגע,
כרגיל...הרעש, הצעקות, הלימוזינות של אותם "פליטים" שמצפצפות לרגל
חתונתם של ה"פליטים" שנמלטו על נפשם כדי להתחתן בארץ הקודש...אבל רעש
מחריד אחד היה שלא הפסיק להרעיד אותי – הגיע ממועדון בלתי חוקי של מסתננים
אריתראים שנמצא ברחוב שביל עכו. מועדון שפועל ללא היתר – ונמצא נגדו צו סגירה והריסה
שכמובן לא נאכף ע"י הרשות המקומית הכה יכולה שלנו. כשאני מתקשרת למשטרת ישראל
לדווח עליו, על הרעש שלו שמרעיד למרחק של קילומטרים, אני צריכה להסביר למשטרה איפה
נמצא הרחוב - שכן הרבה כלל לא מודעים אליו. שביל עכו הוא רחוב ששרוע על סה"כ
800 מטרים. הוא מתחיל מתוך השוק ירקות שנמצא על רחוב שדרות הר ציון שהוא הרחוב
הראשי של מדינת התחנה המרכזית וממשיך עד רחוב צ'לנוב, כשההוא מקביל בדרך מצד אחד
לרחוב הגדוד העברי ומהצד השני לרחוב השומרון. שביל קטן ומזוויע. אני בטוחה שלא לזה
כיוונו אותם אנשים כאשר קראו לו שביל עכו ולא לזה ייחלו, אבל כיום הרחוב הזה הוא
אחד הרחובות המזעזעים ביותר שקיימים במדינת ישראל. ביום הוא משמש לכמה מוסכים, אך
משעות אחה"צ הוא משמש לעשרות נרקומנים וזונות, שיכורים ועבריינים - לעשות את
כל מה שעולה על רוחם. מועדון האריתראים הזה לא סתם מרשה לעצמו להרעיד את השכונה
כולה – זה כי הוא יודע שאף אחד לא ידע מאיפה זה מגיע ואף אחד גם לא ירצה להגיע.
חבל לה למדינת ישראל שנותנת לכל כך הרבה שטחי הפקר להיווצר כשאין לה שליטה עליהם,
כשרק השבוע הוכרז על .HIVמצב חירום הוכרז בדרום תל אביב בגלל התפרצות
ופצצת הזמן ממשיכה לתקתק...תיק תק, תיק תק...
 |
| ...פליטים" שלא מצליחים לגמור את היום" |
בדרך לעוד שבוע של הישרדות
מאי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה