שבוע – 30 - "היום יום הולדת..."

יום ההולדת שלי שחל השבוע, היה שונה השנה...לא יכולתי שלא להרגיש את עננת הכבדות של המאבק למען השכונות...אני יודעת שאומרים תמיד, שצריך בזמנים מסויימים להתנתק ולתת לסיטואציות ספציפיות לעסוק רק בשמחה ובאושר, אבל איך אפשר להתנתק ממשהו שהוא חלק ממך? מהבית...?

ביום ההולדת שלי קיבלתי את אחת ההפתעות שאני חושבת שנהפכה להיות אחת הטראומות הגדולות ביותר שחוויתי אי פעם, ואפשר לומר בביטחון שחוויתי כמה...

זכיתי לראות כבשה שעומדת להישחט נגררת באלימות קשה ע"י 4 מסתננים אריתאים חסונים וארבעת נשותיהם...תוך כדי איבוד העשתונות שלי, והדמעות שהיו מהולות בכעס רצחני, הרגשתי – כלום.

אתם מכירים את זה שהקצב הוא נורא מהיר? הכל זז בצורה דראסטית, וכל מה שאתם מרגישים זה רק את דפיקות הלב שדופקות ודופקות עד שזה כואב...עד שזה מפחיד...לא חושבים מה יהיה, או מה איבוד העשתונות שלך יגרום, רק חשים את הכאב באותו רגע...והוא חזק מדי. מכהה את כל החושים...הכל נהיה שקט ורק המראות זזים אל מול עיני...אני רוצה לעשות משהו, לא אכפת לי מה – רק כדי שזה יפסק...רק שהכאב הזה יפסיק להכאיב...

אותה כבשה שהייתה כל כך טהורה סימנה בשבילי באותו רגע את מדינת דרום תל אביב האסירה, הכלואה – מדינת דרום תל אביב העומדת להישחט בצורה האכזרית ביותר – אל מול עיני העולם שאינו עושה דבר. אותה כבשה שזעקה, הצחיקה את אותם מסתננים אריתראים שטניים, שחיקו את קולות המהה שלה, מה שהבהיר לי עד כמה הם צוחקים עלינו כשאנו זועקים לעזרה ממשלת ישראל ועיריית תל אביב הכושלות. אני מחשיבה את עצמי לאדם חזק. לאו דווקא פיזית, אבל חזקה מבחינה ערכית, אידאולוגית, נפשית. אך שום דבר מכל הדברים שהספקתי לעבור בחיי הכין אותי לסצנת היצ'קוק שכזאת שתשאיר בי חותם לעולם. חותם שמשנה את אופיו של אדם  - לתמיד. באותם הרגעים כשראיתי איך צדק ואנושיות הם דברים שנמוגו ממדינת היהודים המזוייפת וכל מה שנשאר בה זו אכזריות ושטניות לשם רוע  - רציתי גם להיות כזאת, גם לנקום את כבשת הטוהר שהולכת להירצח אל מול עיני, הרי אור לגויים כבר לא נהיה, חושך אם כבר...גלגלי הצדק של מדינת ישראל הרי לא רק שעובדים לאט אלא לא עובדים בכלל, נשברו, נופצו! יצא מהם כל האויר המזוייף שלהם והם נותרו ריקים, מסריחים מהצחנה של עצמם. אך מדינת ישראל עוד ממשיכה לגלגל אותם כשהם ריקים מתוכן ומשמעות אמיתית ונותנת להם להחליט החלטות על חיינו ולאמלל אותנו. יום אחד ישרפו הגלגלים האלה ולא ישאר מהם עוד זכר, אך להחלטות ההרסניות שעשו ישאר זכר ועוד איך, זכר שיזכיר לנו מדי יום מה היה יכול להיות אם היה בית צדק אמיתי בעם ישראל!

אתמול שירדתי מבניין מגורי וחיכיתי לאימי שמעתי פתאום צעקות של ילדים...כשיצאתי לקדמת הרחוב התגלו לי פרטי המקרה...צהריי היום, אנשים רבים מחכים בתחנת האוטובוס בתחנה המרכזית הישנה, וביניהם 3 ילדים דתיים, אחד מהם לובש את הכובע השחור המסמל את דתו. לפתע מסתנן אריתראי על אופניים עובר וחוטף את הכובע מראשו ומשליך אותו לפח הגדול שנמצא מטרים ספורים מתחנת האוטובוס – תוך כדי שהוא שולח לעברו כמה מילים אריתראיות עסיסיות... הילד שטיפס על הפח הגדול, מושפל, כדי לנסות ולהוציא את כובעו משם, אפילו לא הבין למה...ואיך...לאחר מכן חזר בשקט לעמוד עם חבריו ההמומים ליד תחנת האוטובוס עד שהגיע...מעבר לאקט המבזה והפשעי של אותו מסתנן אריתראי, שוב הסימבוליות של מה שכולם רואים אך מתעלמים - מסרבת לגווע – זוהי כבר לא מדינתנו ועירייתינו שהיו אמורות להגן עלינו – אלו הן מדינה ועירייה פושעות – שיורקות עלינו ומצפצפות על חיינו, בטחונינו, ונשמותינו.

לא מבין למה? ואיך...?

קיבלתי כל כך הרבה ברכות יום הולדת מרגשות, אך אחת מהן ריגשה אותי מאוד...היא הגיעה מתושב שכונה צעיר שגם הוא מסרב לוותר על זכותו לחיים ומנסה לשרוד את שגרת ההפקרות המתמשכת של מדינת דרום ת"א.

הנה מה שכתב לי:

אלף מילים לא יתארו את ליבך הטהור אלף מילים לא יוכלו לספר על הרצון שלך תמיד לעזור  
אלף מילים לא יוכלו להסביר
את יופייך הקורן והמאיר.
אלף מילים לא יוכלו להמחיש 

את אשר לבי באמת מרגיש
את אישה טהורה
ולכל הסובבים אותך יקרה.

אני בטוח אני שגם בעוד אלף שנה לא תהיה אישה כמוך מיוחדת במינה  וכמו שכתב גדול המשוררים
המלך שלמה, בשיר השירים:  
"הנך יפה רעייתי הנך יפה, עינייך יונים מבעד לצמתך"לכאורה כאילו הוא ראה לנגד עיניו את דמותך.
תאמיני לי הוא ידע על מה הוא מדבר
כי היו לו אלף נשים, אם לא יותר...

הרשי לי לאחל לך שכל יום יהיה יותר טוב מקודמו.
ושרק תשתבחי עם השנים כפי שתיאר כל כך יפה, המלך שלמה -
גם בימים אפלים שאנחנו עוברים כאן בשכונה
זכרי שלכל מחיר שאנחנו משלמים יש מטרה

ולסיום בשלוש מילים
עד מאה ועשרים!

ומה שנשאר אחרי ברכה כל כך יפה, זה להאמין שלמרות שהמחיר הוא יקר, המטרה תתגשם למען כל כולה - של ארץ ישראל השלמה.

בדרך לעוד שבוע של הישרדות.

מאי.