שבוע שישי – "אללה - סודן ואריתריאה"

רובכם בוודאי צפיתם בתוכניתו התיעודית של כתב ערוץ 10 - צבי יחזקאלי – "אללה איסלאם". לתושבי שכונות דרום תל אביב קשה מאוד שלא להזדהות עם הנאמר שם, ובלתי נמענת ההשוואה בין המצב ההרסני והקיצוני שמתפתח במדינות אירופה מתוך שכונות קטנות, כמו כאן במדינת דרום תל אביב. ההרגשה שאיתה התהלכתי ביום הכיפורים גרם לי לחשוב שכנראה עווינו, חטאנו ופשענו ברמה בלתי מתוארת בכדי שנצטרך לראות את מה שראינו ביום הקדוש הזה. בהחלט לא הייתה אווירת-חג, שלא נדבר על איזושהי הרגשה של מדינה יהודית ואף לא ישראלית. הפחד והאימה שהורגשו ברחובות היו בלתי נלאים וההרגשה שאני פליטה במדינתי שלי, שאני מיעוט, מול עם שכובש אותי הורגשה בכל נים בגוף. הרעש, העשן, הצעקות - בזמן צום יום הכיפורים, לא נתנו שום אפשרות לאף אחד מתושבי השכונה את הפריבילגיה להרשות לעצמו לשבת בגינת לוינסקי הידועה לשמצה. בית הכנסת היה מוקף מסתננים שעשו על האש, השמיעו מוסיקה, וגם התפרעו משכרות, בעוד זקני השבט של השכונה שברוב עוז וגאון לא וויתרו עדיין על מעוז היהדות האחרון בשכונה - בית הכנסת שלנו. מעטים מאוד האנשים שעדיין מגיעים ולא פשוט היה להרכיב מניין בבית הכנסת, אך איכשהו הצלחנו לעשות את זה. בזמן התפילות קשה היה שלא להתעלם ממסתנן אריתראי שיכור שנכנס יחד עם חבריו לרחבת בית הכנסת עם 2 בקבוקי בירה בידיו והחל לשבור אותם על הספסלים העומדים בבית הכנסת; באמצע הצום הייתי צריכה לעזור לחזן להשתלט עליהם ולהוציא אותם, עד שבמקרה עברה ניידת סיור במקום והם נמלטו.

...בקרוב גם פה

השבוע עלתה לכותרות איילה בן נפתלי – בחורה צעירה שהצטלמה בגינת לוינסקי כשברקע יושבת חבורת מסתננים אפריקאים, וכתבה בכותרת טיול בספארי. זעקת ההומאניות עלתה לשמים לנוכח ההתעללות של אותה בחורה כביכול - במסתננים חסרי הישע. אין ספק שתמונה כזאת משמשת כח ונשק לאותם מתיפייפים שרק מוכנים לתקוף אותה במילים כמו: "שיאנסו אותך עשרה כושים", "שתקבלי איידס", ו"שתמותי..." כנראה שפרצופם האמיתי של אותם לוחמי הזכויות יוצא לאור כשמדובר בבחורה דתייה; אך אני אלך עם זה קצת יותר רחוק ואפתח טיפה את העניין. מה זה ספארי? ספארי זה מקום שאליו הולכים ליהנות כדי לראות חיות יפות, ואקזוטיות שנמצאות בכלובים. בספארי אינני מרגישה סיכון ממשי לחיי, ואינני לוקחת את האפשרות שאולי לא אצא משם חיה, בגינת לוינסקי לעומת זאת אני כן. הלוואי וזה היה ספארי! אך כשאני עוברת שם, אני מרגישה את הפחד שמחלחל בכל רמ"ח אברי, את העיניים הלוטשות של כל מסתנן שיושב בחוסר מעש, את ההערות, את הצעקות. אז בוא נשמור על פרופורציות ונבין שמה שאמרה איילה בן נפתלי הוא בסה"כ מחמאה לגינת לוינסקי ותו לא.

אנשים בוחרים לראות את המציאות כאילו כמות האנשים היא זו שמפריעה לנו ולא הפשעים שכל אינדיבידואל מהם מבצע. רק ביום שישי האחרון בשוק של שכונת התקווה, הטיל מסתנן סודני טרור על כל באי השוק. באמצע צהרי יום שישי העמוס והלחוץ, התחילו נשים לצרוח ולזעוק מכל עברי השוק, כשהן רואות כשארנקיהם נעלמו מהתיקים. מסתבר שמסתנן סודני בלתי חוקי נסע על אופניו וכייס עשרות מבאי השוק באין מפריע ובאין יודעין. בכדי לתפוש אותו היו צריכים להגיע שוטרים ממחלק הבילוש ולהסתתר שעות בחנויות השוק עד שזיהו אותו כשהחליט להגיע שוב יום לפני ערב כיפור בכדי לעשות - הקפות שניות.

אם יש משהו שהבנתי לאחרונה זה מי נהנה מהמצב ואלו הם אנשים משני צדי המתרס:

הראשונים הם המסתננים.

אני נתקלת לאחרונה במראה חוזר ונשנה של מסתננים שהולכים עם אוזניות על הראש שמחוברות לאייפון, משקה ביד – שדי הרבה נראה כמו איזה קוקטייל של מיץ, מכנס קצר עם כפכפים, חולצה וורודה, וחיוך מבסוט של:" דפקתי את המערכת" שמרוח על פניהם, בעוד הם הולכים כמו מכונת יריקות - ובכל צעד שני יורקים דלי של יריקות שמלוות בקינוחי האף - ולא אני HAVANA CLUBלא ממציאה מילה. זה כמעט נותן לי את ההרגשה כאילו הם נמצאים ב-   

או באיזה ריסורט בתאילנד, וצוחקים על העולם בזמן שאחרים מאבדים את שפיותם. ממש לא אותו אימג' של פליט עצוב ועזוב שמנסים האנשים ההומאניים של ארצנו להעביר.

הצד השני של המתרס שנהנה מהמצב הקטסטרופלי מחולק לשני קבוצות:

הקבוצה הראשונה היא קבוצת - בעלי ומתווכי הדירות שעושים רווח של עשרות אלפי שקלים על חשבון המסתננים ועל חשבון הסבל של תושבי שכונות דרום תל אביב. רק בבניין שלי ישנן דירות שנחצו לחצי וגם לשלושה רבעים, ולכל אחד מהחדרונים האלה נכנסים לפחות עשרה מסתננים שגורמים לטרור בבניין פשוטו כמשמעו. לא מזמן רצה אחד המתווכים להשכיר את המחסן שיש לנו בבניין (שממוקם מתחת למקלט שלנו ונמצא בצמוד לתחנת כח - שמשרתת את כל השכונה) לאריתראים למטרת מועדון לילה. מיותר לציין שאם רק סיגריה אחת תודלק שם יעלה כל הבניין  באש ביחד עם לפחות חצי מהתחנה המרכזית. כשנלחמנו בהשכרה הזאת גילינו שמי שעומד מאחורי זה הוא חרדי מבני ברק, כמו גם עוד בעל דירות דתי מקריית ארבע שמשכיר את הדירות החצויות בבניין לעשרות מסתננים אריתראים. איך הם ישנים בלילה אני שואלת את עצמי? איך הם יכולים לעשות תפילה אחת מול השם – ולחיות עם הסבל שהם יודעים שהם גורמים לנו? האם זאת תורת השם שציוותה - ואהבת לרעך כמוך?

הקבוצה השנייה היא – בעלי ההון והממון. לא פעם ולא פעמיים יוצא לי לראות מסתננים לא חוקיים עובדים במסעדות שף וגורמה. ממש בתוך המטבח בצמוד לשף. את כולם צילמתי ויש לי את כל שמות המסעדות – אך למרות העובדה שהעסקת מסתנן לא חוקי לא מפריעה להם למרות כל איומי הקנסות המרחפות כביכול מעל ראשם ולמרות הסיכון הבריאותי שכבר פורסם בכל כלי התקשורת על כך שמסתננים מסודן ואריתריאה בעצמם לא יודעים באיזה מחלות הם יכולים להיות נגועים, הם עדיין שוטפים את הכלים ולאחרונה גם מבשלים לצד שפים במטבחים. האם זו גזענות לנסות לשמור את על בריאותינו?

אני קוראת לאותה עיריית תל אביב שבעצמה מעסיקה מסתננים – בתירוץ עלוב ופתטי שזה קורה דרך חברות כח האדם ולא דרכם, להפסיק עם הבושה הזאת שלל ההפקרות, ולאכוף את החוק של כל אותם מסעדות ובתי קפה, שמעסיקות מסתננים בלתי חוקיים. ולכם – להחרים את אותן מסעדות שללא בושה ובכדי לשלם כמה גרושים פחות, עוברת על החוק ובו בזמן מסכנת את חיי הסועדים!

...השף מאריתריאה מכין סושי בלב ת"א

במוצאי שבת האחרון ראיתי את היוצר אהוד בנאי שממרום הוד והדר החליט להעביר ביקורת על איך אנחנו מתייחסים למסתננים בלתי חוקיים שמגיעים לארצנו...אותו אהוד בנאי  - היוצר הרגיש והמוכשר, שמרשה לעצמו לכתוב על רגש וסבל, כשמימיו לא חווה אותו, ובטח גם לא יחווה. הצביעות מאותו אדם דוחה בעיניי, שישב עם כיפה לראשו ודיבר על אכפתיות וסובלנות, מוזמן לחוות 24 שעות בתחנה המרכזית בתל אביב – בתמורה אני מבטיחה לו שלא יוכל לחזור ולשיר באותה צביעות רגשית מזויפת. אהוד, אתה מוזמן לחוות שבת (שאותה אני בטוחה שאתה שומר באדיקות) פה אצלנו בתחנה המרכזית. כמו השבת שהייתה היום לדוגמא – שהתחילה אצלי עוד אתמול עם אריתראים שחשפו את איבריהם המיניים מולי, מעבר לחלון ביתי, ואותו ערב שבת שהמשיכה עד 4 לפנות בוקר עם משטרת ישראל בשכונה. אותו שבת שהמשיכה היום למראה של עשר ניידות על הרחוב שלי, שניסו להרגיע אישה שהותקפה על ידי מסתנן אריתראי שנמלט, ופונתה בסוף לבית החולים עקב התמוטטות עצבים. אתה מוזמן היוצר המוכשר והנאור – אהוד בנאי- ללמד אותי מהי יהדות ואהבה כשתחווה איתי שבת שאותה אני בטוחה אתה שומר ברוגע ושלווה אי שם במעוז הצביעות שלך.

אנחנו בינתיים- תושבי השכונות הברברים והגזעניים, שמקדישים, בלית ברירה את רוב זמנם וכוחם - שכמובן לא מבינים עניין, נמשיך להתפלל להגעתו של אותו תאריך הגאולה – ה-15 באוקטובר 2012. אותו יום הישועה שעתיד לבוא ולגאול אותנו לחיים אותם אולי ונזכה לחיות.

בדרך לעוד שבוע של הישרדות.

מאי...

פורסם לראשונה ב 29/09/2012 

שבוע חמישי – המלך הוא עירום וכולם ממשיכים להריע...

לאחר שעברו ימי חג ראש השנה שאמורים להיות שלווים ונינוחים, משמחים ומרגיעים לקראת השנה החדשה ובמדינת התחנה המרכזית עברו כמובן בכאוס מופתי, ישבתי עם עצמי וחשבתי שלא יכול להיות שרק אני רואה את האמת. כאוס מופתי שכזה, שעובר בטירוף שכולם מצפים לו, רגילים אליו ומתעלמים ממנו. מעניין למה?

בסיפור הידוע על "בגדי המלך החדשים" – מסופר על מלך שיצא עירום על סוסו בכדי לפגוש בעמו, כשהוא חושב שהוא לובש את הבגדים היפים ביותר שיכולים להיות...עמו הצייתן, לא העיר לו על כך והמשיך להריע להוד מלכותו. עד שילד קטן אחד צעק – המלך הוא עירום!

האם זה מה שקורה פה במדינת דרום תל אביב? לא יכולתי שלהפסיק לחשוב על זה כל החג -  לא כשהוחרשו האוזניים מצעקות המסתננים השיכורים ברחובות, לא כשהדפיקות המחרידות של המועדונים הלא חוקיים הרעידו את קירות ביתי וגם לא כשהתעוררה כל השכונה ב – 2:00 לפנות בוקר של ערב חג ראשון למשמע רעש של צרחות מחרידות ולמראה של 4 מסתננים  אריתראים ברחוב י.ל.פרץ שמכים מסתנן אריתראי אחר, כל אחד עם כלי הנשק הזמני כרגע, המועדף עליו; אחד- בכסא, אחד עם מקל, ואחד עם לבנה...מראה של שכונה שלמה שעומדת בחלונות ביתה, בפחד, עם עיניים מיואשות. אני זוכרת משפט כל כך פשוט שאמר אחד הילדים בן ה – 16 שעדיין גר עם הוריו בשכונה – "למה אנחנו צריכים לקבל את השנה החדשה  כשאנחנו רואים אותם עושים תוהו ובוהו" – משפט כל כך פשוט וכל כך חזק...באותו רגע הוא הזכיר לי את הילד בסיפור של "בגדי המלך החדשים"  - ההבדל היחיד הוא שבסיפור לפחות מישהו שמע את זעקת הילד – במציאות מי מקשיב?!

למה השתיקה כל כך חזקה?

כולם יודעים שזה קורה. כולם יודעים על פצצת הזמן המתקתקת שהזמן שלה הולך ואוזל ממש בליבה של תל אביב.

אתם בטח שואלים את עצמיכם איך נגמר הסיפור שאיתו פתחתי – ממש כמו בסרטים. לאחר עשר דקות של מכות נמרצות בין המסתננים האריתראים הגיעה לפתע משום מקום, ממש כמו סצנה שלקוחה מאחד הסרטים של ג'יימס בונד – רק לא ממש, מאזדה לבנה שנסעה במהירות שיא וחסמה את הרחוב. אחריה הגיעו עוד כמה "מאזדות" – כולם דרך אגב עם לוחית זיהוי רגילה, וללא "צ'קלקה" שמאפיינת ניידות משטרה. מתוך אחת - המאזדות יצאו כמה "רמבויים" – בלבוש אזרחי וכמו במבצע צבאי השתלטו על המתפרעים. לאחר הסצנה ה"מרנינה" הזאת, הגיעה כמובן ניידת של משטרת ישראל כדי לעצור את המתפרעים...

מעבר ל"תחושת החג" האותנטית שהעבירה לי הסצנה הזאת (כי מה זה חג בתחנה המרכזית בלי כמה ניסיונות רצח פה ושם), זה חידד לי שוב את תחושת - המלך הוא עירום. כולם מודעים למצב. משטרת ישראל, עיריית תל אביב, והכי חשוב – ממשלת ישראל! אז למה ההתעלמות הזאת? האם חיינו לא שווים בעיניהם? האם אין לנו את הזכות לחיות חיים נורמטיביים ללא פחד ואימה. האם הם לא יודעים שזה לא רק אנחנו שסובלים אלא שידיה הארוכות והמסוכנות של תופעת המסתננים מגיעה לעוד חלקים רבים באוכלוסייה?!

האם לא מפריע להם שקטינים מגיעים לתחנה המרכזית יום ביומו בכדי לקנות אלכוהול מבתי עסק לא חוקיים של מכירת אלכוהול ע"י המסתננים, ולאחר מכן בוודאי מבוצעים הרבה מעשי פשע, אונס, אלימות, נהיגה בשכרות, ומה לא? הם לא יודעים לעשות 1+1, איכשהו אני בספק...

האם הם לא יודעים שבית החולים – "איכילוב" – לא יכול לספק יותר תרופות או מיטות לחולים – עקב קריסה טוטאלית שהגיעה אחרי התראות חוזרות ונשנות שבית החולים לא יוכל לעמוד יותר בקליטת המסתננים לתוכו?

האם הם לא רואים מה קרה לרב"ט נתנאל יהלומי – ז"ל שנרצח עקב היתקלות ביטחונית קשה בגבול מצרים - שהיה פרוץ כל כך הרבה זמן תחת הפקרות נועזת ביותר של ממשלת ישראל ; בעודו הולך להגיש מים למסתננים שהגיעו שוב בחוצפתם לגבול, ובתוכם הסתננו (כמה לא מפתיע) מחבלים! האם אף אחד שם לא מתעורר? למה?!

רבים האנשים, תושבי השכונות שאומרים לי שהסיפור הזה הרבה יותר גדול ממני; שישנן עסקאות נשק עם סודן ואריתריאה, שישנם הסכמים עם האום על מענקים שנכנסים לקופת המדינה על כל מסתנן – ואני אומרת להם בתגובה – שלמרות שאני בסך הכול אזרחית קטנה ופשוטה – זה לא מעניין אותי! כי כל עוד אנחנו חיים ב- כביכול – "מדינה דמוקרטית" – לא משנה מה השחיתות שמתרחשת מאחורי הקלעים אנחנ,ו עמח"א ישראל – התושבים הפשוטים של מדינת דרום תל אביב, אלו שלפי אנשים מסוימים – לא חונכנו מספיק בשביל שתהיה לנו את הזכות לחיות במקום טוב יותר, ולכן נידונו לחיים הללו, מסרבת בתוקף ואמשיך לסרב להאמין לדבר שכזה. יש לנו את הזכות לחיים טובים יותר – טובים!

מציאות הזויה - ביקום המקביל של ת"א - מדינת דרום ת"א

תוך כדי כתיבת הבלוג הזה, קמתי ארבע פעמים בכדי לסגור ולפתוח את החלון כי אני לא מצליחה להתרכז עם הבומים שדופקים מהמועדונים, אבל פותחת אחרי 5 דקות בלית ברירה בשביל קצת אוויר. זו המציאות שבה אני ועוד כמה מהשורדים שנותרו בשכונה נאלצים לחיות איתה מדי יום. אחרי שהתלוננתי שוב לעיריית תל אביב השבוע, הפעם למחלקת איכות הסביבה, על רעש מאחד המועדונים שנמצא בלב ארבעה בניינים (אחד מהם הוא זה שבו אני מתגוררת) חזר אלי פקח של איכות הסביבה והשאיר לי את ההודעה הבאה: "שלום מאי. המועדון הבלתי חוקי שעליו התלוננת כבר ידוע למשטרה ולעיריית ת"א – ויש כנגדו צו סגירה מזה חודשים רבים. אין לי מה לעשות נגד המקום כרגע. אני לא פתחתי אותו, ואני לא מאשר אותו, ואני לא יכול להגיד להם כלום על הרעש החזק שלהם מכיוון שהם מסתננים לא חוקיים. כל מה שאני יכול להמליץ לך זה להמשיך להתקשר למשטרה כשאי אפשר יותר לסבול את הרעש, הם צריכים לעזור.

"זה אחרי שכבר יצרתי עשרות פעמים קשר עם המשטרה והופניתי על ידם לעיריית תל אביב שמחזירה אותי בחזרה למשטרה – מן פינג פונג מתעלל שכזה. האם יש יותר ייאוש מזה?

הרבה צריך לקרות כדי שיהיה כאן רוב של מסתננים סודנים ואריתאים, דבר שהוא כל כך מסוכן שאני לא רוצה אפילו לחשוב עליו, אבל מה שיותר מסוכן זה שפוליטיקאים רבים כבר מתחשבים בזה, ובבואם להגיד משהו הם חושבים פעמיים לפני שהם אומרים אותו – ובעצם מצמצמים את חופש הדיבור שלהם - עצמם, כדי שזה חס וחלילה לא יגרום אי נוחות לפושעים שהסתננו למדינה בצורה בלתי חוקית. אם אתה בתור פוליטיקאי שנבחר על ידי העם שלך כדי לייצג את האינטרס הטוב ביותר שלו – לא יכול להצביע על משהו ולהגיד שהוא לא בסדר – הרי שגם אתה אשם בקריסה התרבותית והחברתית של הקהילה שהצביעה לך בכדי לייצג אותה!

הפחד, כפי שהבנתי לאחרונה, הוא החבר הכי טוב שלך כשאתה מוצא אותו לנכון, ואת זה קלטה טוב מאוד קהילת המסתננים. בעזרת ארגוני השמאל הקיצוני הבינו המסתננים שנקודת החולשה העיקרית בממשלת ישראל היא שהיא לא יודעת איפה לשים את הגבול  - ואיך לא לעבור בשתיקה על אלה שלא נותנים לא שקט!

" -  כך אמר השבוע כתב ערוץ 1- אמיר בר שלום בתגובה לאירוע IN  טרור OUT"מסתננים
הטראגי שאירע השבוע בגבול מצרים שבו נרצח רב"ט נתנאל יהלומי – ז"ל. ואני חושבת שהטרור נמצא פה ממזמן, זה פשוט בזכות חסדי שמיים שאנחנו מצליחים בינתיים להינצל.

אז התגלתה המפלצת לעיני כולם! המלך הוא עירום והוא לא לובש בגדי פאר – הוא לובש בגדי מפלצת איומה ומפחידה שמסרבת לתת לנו מנוח.

...ג'יימס בונד?! ממש לא

לקראת יום כיפור הקדוש שמגיע אני רוצה לאחל שלושה דברים:

הראשון הוא איחול לפליטים אמיתיים – והם הפליטים היהודים שנמצאים במדינות ערב עליהם אמר השבוע סגן שר החוץ דני איילון שצריכים להצילם. אז מי ייתן ואותם ארגוני זכויות האדם ההומאניים יפעלו ממניעים כנים וטהורים למען זכויות האדם ולא למען אינטרסים פוליטיים אחרים, ויעזרו לפליטים יהודים השרויים בצרה וצריכים לעלות למדינת ישראל.

האיחול השני הוא ליאנה גורליק – הכלואה כרגע בכלא צבאי ומוכרזת כעריקה בת 30 מקנדה, למרות שבעשור האחרון התגוררה בכלל בלונדון. אם מדינת ישראל באמת דואגת איך יראה אותה העולם, ומה תהיה דעתו עליה, אני חושבת שכדאי לנצל את הכוחות והמשאבים שלה כדי לכלוא פושעים אמיתיים, ולא בחורה צעירה שהגיע לביקור בארץ לקראת החגים, ועכשיו בוודאי כבר לא תרצה להגיע לעולם.

והאיחול השלישי – יהיה קצת אנוכי כי אאחל אותו לעצמי ולשאר תושבי מדינת דרום תל אביב. לפני כל יום כיפור אני נלחצת, מקווה לעבור אותו בשלום, אבל השנה התווסף לחץ נוסף – והוא הלחץ של איך נשרוד את היום הזה שגם ככה הוא לא פשוט - בתוספת התפרעויות המסתננים בשכונה. אז כל מה שאני יכולה לקוות לו זה המשך של ההשגחה הפרטית שאני מרגישה שמלווה אותי על ידי השם, שנוכל לעבור בשלום את היום הזה – שבשבילנו מסמל יום של שקט,הרהור ותפילה, אבל עבור המסתננים שיציפו את רחובות השכונה מסמל יום לפורענות חופשית והתעללות בנו – תושבי השכונות.

שנזכה לגאולה האמיתית והנצחית בשנה הבאה, לחיות בטוחים ושלווים בארצנו הקטנה.

מאי.

התפרסם לראשונה ב 22/09/2012

שבוע רביעי – מאיפה מביאים עוד כוח?

כפי שאולי חלקכם שמתם לב, השבוע כתבתי את הבלוג השבועי שלי במוצאי שבת, ולא בחמישי כמו תמיד.

ביום רביעי האחרון, הגענו למשרדו של חבר הכנסת – מיכאל בן ארי שנמצא בשכונת התקווה, בכדי להרים כוס לחיים – לקראת השנה החדשה; סוג של הטענת המצבר הנפשי ואפילו הפיזי אפשר להגיד (כי בעיני שניהם הולכים ביחד). כשהגענו למקום, תושבי שכונות דרום תל אביב, שזקוקים לכל גרגיר כוח ותמיכה אפשרי - דבר שמשרדו של חבר הכנסת בן ארי יש לציין,  מספק בצורה בלתי נלאית לכל תושבי השכונות, קיבלו אותנו קבוצה של פעילי שמאל לבושים בחולצות ירוקות שעליהן הכיתוב – "מרצ" רשום בגדול, עם שלטי שהם מחזיקים בידיהם למען זכויות המסתננים. מיותר לציין שהתפתח שם "שישו ושמחו" אחד גדול שנגמר רק בהגעת המשטרה למקום.

מעבר לכול, ולחוסר הסכמתי המאוד ידועה והברורה עם הפעילים הללו, אני חושבת שהדבר הכי חמור והכי בולט בעיני לפחות, זו דווקא חוסר האנושיות שהייתה לאותם פעילים. איך זה הגיוני? הרי הם לוחמי הצדק נכון? לוחמי הצדק  - כן, אבל איזה צדק? של מי? איפה האנושיות שלהם כשהם ראו את כל אותם הגברים והנשים המבוגרים, תושבי שכונות דרום תל אביב שהגיעו להרמת הכוסית - עם כל הכאב והתסכול היום יומי המתמשך שלהם, כל חוסר התקווה – דווקא  למרבה האירוניה בשכונת התקווה. איפה היו הרחמים שלהם כלפי אותם אנשים שרצו סך הכול להגיע לשעה בכדי לשכוח קצת מהסבל העיקש שלא עוזב את שכונתם בה גדלו - ורצו לאגור קצת כוחות מחודשים עם קצת תקווה ליום חדש, בהרמת כוסית עם מישהו שמבין לליבם. איפה הזכויות שלהם?

בשבועות האחרונים עוקב אחרי צוות צילום שמתעד את החיים שלי במדינת התחנה המרכזית. דבר שלא פשוט עבורי, לעיתים אפילו די קשה, כמו בדוגמת העימות שהתפתח ברביעי האחרון בהרמת הכוסית במשרדו של דוקטור מיכאל בן ארי. אך אני מנסה להזכיר לעצמי כל הזמן שזה למען מטרה גדולה יותר מחוסר הנעימות שלי, ושצריך שהעולם ידע את האמת על מה שקורה פה בשכונות הדרום, ואף אחד לא מדבר עליו. ולכן הערבוב של כל מה שקרה ברביעי האחרון, גרם לי להרבה מחשבות וטרדות, ומהסיבה הזאת החלטתי לחכות לאחרי הסופ"ש עם כתיבת הבלוג כדי לסדר קצת את המחשבות.

בהרמת הכוסית, שמעתי סיפורים שונים ומגוונים מתושבי השכונות – כולם מסופרים בכאב, עיניים דומעות, וידיים רועדות.

סיפור אחד לדוגמה מפעיל חברתי שסיפר על כך שחבר הכנסת מיכאל איתן שהיה בסיור באזור התחנה המרכזית, עוד לפני שנתיים וחצי, היה עד באמצע הסיור לאונס של בחורה צעירה ע"י 3 מסתתננים, שניצלה ברגע האחרון ע"י קבוצה של שיטור יס"מ. על זה בטח שלא שמעתם בתקשורת שלנו, וגם לא מפיו של חבר הכנסת מיכאל איתן שהיה יכול להביא את הסיפור לאוזניהם של מקבלי ההחלטות שכנראה מנותקים לגמרי מהמציאות ברחובות דרום תל אביב, ולא יכולים להבים בכלל מה קורה שם ממגדלי השן שבהם הם נצורים.

עוד סיפור ששמעתי (שלאחרונה אני שומעת עליו מכל מקום אפשרי), זה על תיאוריה קשה מאוד שהרבה טוענים שמנסים להסתיר מאיתנו – והיא שעל כל מסתנן שנכנס לארצנו במקום להיכנס לאחת מארצות אירופה היקרות שנמצאות בארגון האו"ם שאמור לדאוג להם, מקבלת ממשלת ישראל 3,000 $ - מענק על כך שישראל קיבלה אותו לתוכה. אני חייבת לציין שלא האמנתי בפעמים הראשונות ששמעתי את זה, או אולי לא רציתי להאמין; אבל כששומעים את זה מכל כך הרבה אנשים מביני דעה, קולטים שכנראה יש משהו שעומד מאחורי. מרוב שזה עצוב אולי אפשר לצחוק?

...למישהו כנראה אכפת

וככה לקינוח, כי המנה הראשונה והעיקרית היו כל כך טובות –

ל-450 תלמידים בירושלים אין כיתה ואין לוח. מה זה קשור אתם שואלים?

חלק מהאנשים שפגשתי היו גם כמה תושבי ירושלים - צרפתים, שבאו למחות על כך שלילדיהם אין איפה ללמוד, אך עם זאת לילדי המסתננים, יש אין סוף של תקציב בכדי לפתוח להם בתי ספר פרטיים, ולשלבם במערכת החינוך, למרות שזאת לא מדינתם ולא החינוך שאותו הם צריכים להתחנך עליו בכלל. האם זו גזענות להגיד שעניי עירך קודמים? האם זו גזענות לדאוג לכך שיהיה בית ספר לקהילת יהודי צרפת הנאלצים להעביר שיעורים בבתי מגורים בצפיפות של כ-20 תלמידים בחדר ששטחו ארבעה מטרים רבועים.

 - יותר פרטים על הסיפור...http://news.walla.co.il/?w=/90/2564201

אגב צרפת, בבלוג הראשון שכתבתי, סיפרתי לכם על כתב של רשת "קאנאל" – הצרפתית שפנתה אלי כדי שאעשה להם סיור ברחוב - נווה שאנן לכתבת וידאו בערוץ הטלוויזיה שלהם, ".LOOKובמקביל גם ביקשו ממני להתראיין למגזין – "

בדיעבד גיליתי שעורכים השוואה ביני לבין מסתננת מסודן. את התמונה כמו שאתם יכולים לראות הציגו בצורה מאוד מגמתית – אני עומדת בצורה כוחנית ומתריסה (אחרי שתודרכתי לעמוד כך, וכנראה עדיין בתמימותי שיתפתי פעולה), והמסתננת מסודן עדינה וענוגה, יושבת במקום העבודה שלה ("מספרה" שפתחה עם בעלה בצורה לא חוקית כמובן) ומחזיקה את הוולד שאמור להגיע כל רגע. אני כבר די רגילה לתקשורת שמעוותת את מה שאני אומרת, ומחפשת כל פעם דרכים חדשות בכדי להציג אותי ככוחנית, אבל התמונה הזאת באמת הצחיקה אותי. לא הרגיזה אותי אפילו, כי בשלב הזה של חיי, אני כבר יודעת מול מי אני עומדת, ואפילו אם בסופו של דבר אני יודעת שסיפרו אחוז אחד של אמת מכל מה שאמרתי, זה עדיין שווה לי, למען עתיד טוב יותר לאנשים שתולים בו את התקוות שלהם.

מאז שהתחלתי את לכתוב את הבלוג, אני מוצאת את עצמי רוצה לצלם כל זוועה שאני רואה במדינת דרום תל אביב, אבל לא קל הדבר. השבוע כשאני חוזרת בדרכי הביתה, עברתי ליד גינת לוינסקי הידועה לשמצה, וראיתי עשרות מסתננים שוכבים חלקם ערומים כביום היוולדם, חלקם שיכורים ככלות, (כל זה מול תחנת המשטרה שנמצאת בגינה כמובן), וכשאני עוברת לידם בלית ברירה, ומרגישה את המבטים שלהם כמו דקירות קטנות בכל הגוף, החלטתי להוציא את הנשק היחיד שיש לי וזאת המצלמה. וברגע שהתחלתי לצלם רצו לעברי כמה מסתננים בעודם צועקים לעברי – זונה, שרמוטה – בעברית רהוטה כמובן, אך לא יכולתי להפסיק לצלם. אימי שהייתה איתי באותם רגעים רצה לעבר תחנת המשטרה בעודה זועקת מפחד, אבל אני לא יכולתי לזוז ממקומי. תחושה שאיני יודעת להסביר. בעודו עומד מאוד קרוב אלי אומר לי המסתנן שוב בעברית רהוטה  - אני אשחט אותך – ואני...ממשיכה לצלם...

כשיצאו השוטרים לבסוף התפזרו להם המסתננים כמו מקהלת זבובים שבורחת, וקיבלתי לפחות מהשוטר את ההבהרה שלצלם מותר לי- אבל זה על אחריותי.

גם שצילמתי העסקת מסתננים לא חוקיים – שעובדים בבנייה של בניין חדש בשכונת פלורנטין נתקלתי בסוג של מתקפה, אבל אם יש משהו שלמדתי מפעילי השמאל – זה להשתמש במצלמה – הנשק החדש של שנות ה- 2000, לא תמיד מגן אבל האמת לפחות תצא לאור.

!מאיים מול המשטרה! אין חוק ואין פחד

אני אסיים עם נקודת אור קטנה, או לפחות ככה אני בוחרת לראות אותה.

אני גרה בבניין רב קומות, ללא מעלית, וללא אור. ולפעמים כשגם הכוחות שלי נגמרים, אני מפרגנת לעצמי בשליחות מהסופר...חחח

השבוע הגיע אלי שליח, בחור צעיר ונחמד, אזרח ערבי – ישראלי, שנדהם למראה השכונה והבניין. ההתפלאות, הדאגה והשאלות הרבות אותן שאל אותי הראו לי עד כמה המצב חמור  -לכולם. אני לא אשכח איך אחרי שיחה של חצי שעה, בו הוא שואל הרבה שאלות על איך יכול להיות שנמצאים פה כל כך הרבה מסתננים, הוא אומר לי – אני לא אשתוק על זה! אני אספר לכולם אצלי בכפר! לא יכול להיות זה קורה! עוד מעט, בקצב הזה, גם לי לא תהיה עבודה...!

וזה אני חושבת מבהיר בצורה הכי טובה, עד כמה הבעיה הזאת שנראית קטנה, ושמקבלי ההחלטות חושבים שהם יכולים פשוט לזרוק בדרום ת"א ובעוד כל מיני ערים "נידחות" במדינה, עומדת להתפתח לאטום האמיתי שכולם מפחדים ממנו.

שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, שנה שמלאה בבריאות פיזית ונפשית כאחד. שנה שנזכה לומר בה – ביתנו מבצרנו - הוא שלנו ואף אחד לא ייקח לנו אותו! שנה שנרגיש בטוחים ללכת ברחוב, בשכונתנו, בעירנו, במדינתו. מי ייתן ומי שצריך להתעורר יקום סוף סוף משנתו, ונזכה לגאולה – האמיתית שתבוא עלינו לטובה  - ב"ה.

חג שמח.

מאי.

התפרסם לראשונה ב 15/09/2012

שבוע שלישי – חג ושבת , מותר גם לנו?!

מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג שמספר על השבוע שעובר עלי ממדינת דרום תל אביב, מאוד קשה לי לבחור כל פעם על מה לספר לכם. כל אירוע שקורה פה בשכונה מטלטל אותי ומשנה את האופי המקורי שלי למשהו אחר, משהו כועס, רותח. אבל יש הרגשה אחת שאף פעם לא משתנה, היא מגיעה בכל חמישי בערב, והולכת ומתחזקת לקראת שישי, שם היא כבר בשיאה. תחושת העצבות. עצבות שמהולה בבחילה, וחוסר רגיעה. אתם בטח שואלים את עצמכם למה? והתשובה תפתיע אתכם יותר – הסיבה שאני מרגישה אותה היא העובדה שאני יודעת שהשבת מתקרבת. כן, אותה שבת קדושה ומבורכת, שמביאה איתה (גם לאלו שלא מאמינים בפן הדתי שלה) שלווה, רוגע ונחת.

יגידו מה שיגידו על איך שהתחנה המרכזית הישנה הייתה נראית בעבר, שבת בשבילי היה תמיד דבר טוב. איך לא? היה חופש מבית הספר, מן שקט מתוק כזה באוויר, והיה לי תמיד את בית הכנסת ממול הבית - שאליו הייתי יכולה לרדת אפילו לבד, עם מקום של כבוד שהיה מחכה לי ליד רש"י החזן – ז"ל. אם לא הייתי אוהבת את ההרגשה המציפה והממלאת הזאת כל כך עוד בתור ילדה, לא הייתי זוכרת את כל תפילות השבת בעל פה עד היום. הדבר הכי חזק שזכור לי הוא הרצון והציפייה הכול כך חזקים שלי, רק שלי, לרדת לבית הכנסת בערב שישי, ולמחרת בשבת בבוקר. בלי שאף אחד אומר לי או כופה עלי.

לאן זה נעלם אני שואלת את עצמי? מה קרה לאותה תחושת אושר טהורה שהתחלפה בחרדה חונקת. אני יכולה להסביר את זה לעצמי בכמה נקודות מאוד פשוטות. בחמש השנים האחרונות כמעט ולא הייתה שבת שלא הייתה משטרה בבית או בבניין שלי. לא הייתה שבת שלא יצאתי מדעתי מהצרחות, הצעקות, הרמקולים שמחוברים לעשרות מועדונים בלתי חוקיים - רק על הרחוב שלי, שמשמיעים קולות בומים חזקים שהראש לא יכול לשאת. לא הייתה שבת שיכולתי לפתוח חלון בלי להריח את ריחות השריפות שנדלקות פה על ידי מסתננים סתם כך, ופשוט לא הייתה - שבת.

מעבר לעובדה ששבת זה סמל לאומי ששייך לכל יהודי בעם ישראל, זה גם משהו גלובלי שמסמל סופ"ש – שקט – מנוחה. בין אם בישראל זה ביום שבת, או ביום ראשון בארצות אחרות בעולם – מהות היום הוא רוגע. אבל לא בשכונות דרום תל אביב. כי כשסופ"ש מגיע למדינת דרום תל אביב לא מגיע הרוגע בדיוק להפך – נכנסים למצב של לחימה. מצב של כוננות אל הלא נודע.

...שבת בבית הכנסת - בשבילי תמיד היה דבר טוב

ועכשיו לקראת חג ראש - השנה הבא עלינו לטובה, ולקראת יום - הכיפורים, אני מנסה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהורגשה אווירת חג בשכונה, מתי שמעתי את עצמי מברכת מבלי לשמוע צרור יריקות וקינוחי אף מעבר. מתי יכולתי לרדת ביום כיפור במשך הצום, ולשבת קצת בגינה ולהעביר את הזמן (כמו רוב עם ישראל) בלי להרגיש פחד אטומי. בלי להרגיש זרה במדינה שלי?! בלי להצטרך להתקשר למשטרה כי כמה מסתננים נכנסו לבניין עם כבשה חיה, ורוצים לשחוט אותה שם, ממש כשאני באמצע ארוחה מפסקת. או לא להצטרך לצאת ביום - הצום ולנסות להוציא כמה מסתננים שיכורים עם בקבוקי בירה שיושבים על מדרגות הקומה שלי ולנסות לעשות את זה בעצמי בלי להתקשר למשטרה ולהפר את חוקי החג שחשובים לי וגם לנסות לא להתעלף בדרך כי אחרי הכול אני צמה. ובלי להצטרך לרדת כמה שעות לפני סיום הצום כדי להפציר בחבורה של מסתננים שחיים באחת הדירות המפוצלות אצלי בבניין, שיפסיקו לדפוק עם פטיש 100 קילו על פגרים שהביאו איתם לפני רגע מלוד, בכדי לעשות מהם שניצלים ולהרעיד את כל הבניין ביום כיפור.  מתי?

בימים האחרונים דובר רבות על המסתננים שיושבים בגבול המדינה ודורשים להיכנס למדינה שלנו – לאחר שהובהר להם עשרות פעמים כי זה דבר לא חוקי. ואני שואלת את עצמי לקראת השבת, והחגים שקרבים - הם באו ממדינתם ויכולים לחזור לשם ועדיין מחשיבים אותם –קומץ  אנשים מאוד הומאניים -  ככלואים, לעומת זאת, אני ותושבי שכונות דרום תל אביב, כלואים בתוך מדינתו – שלנו- ולנו אין לאן ללכת! מי ילחם למעננו?! מי יבוא לשחרר אותנו כאשר נהפוך לגטאות שהמשטרה כבר לא תוכל להיכנס אליהם מאחר ואנחנו כבר קרובים מאוד לאבד שליטה על האזור שבו גדלנו וחיינו כל השנים האלו. האם להודות בעובדה פשוטה שאינטגרציה של תרבויות כל כך שונות היא לא אפשרות, כאשר ישנה התחזקות אתנית חזקה מאוד שלא מאפשרת לנו, תושבי השכונות שהתחנכו פה כל חייהם – לקיים אורח חיים נורמאלי – שלא נדבר על יהודי. האם זו גזענות להודות - באמת?!

מה לעשות. איבדנו את הקול ה"דמוקרטי" במדינתנו. אנחנו, תושביה של המדינה, אנחנו לא פקטור אמיתי בנוגע להחלטותיה – בג"צ הוא פקטור אמיתי. קומץ של אנשים מאוד הומאניים שנסעו אתמול לתת כמה קופסאות שימורים עלובות למסתננים לא חוקיים שבהתרסה יושבים על הגבול של המדינה –שלנו – ודורשים להיכנס אליה גם כשהם עומדים מול גדר חיה ועומדת  שעלתה למדינה מיליארדי שקלים, הם ממשיכים לשבת שם בתוקף, כי הם קובעים את החוק, והם נותנים את ההגדרות הלגיטימיות למה יעשה בגבול של מדינה ריבונית. ולמה לא בעצם? הרי הם יודעים שפה זה לא באמת דמוקרטיה אמיתית, כי פה לא העם מחליט על מה יהיה לו -  אלא קומץ של אנשים שרק דעתם נחשבת! על מה ולמה? על כך שאותו קומץ הוא האליטה שתחליט מה יהיה ומה לא – וכל עוד שום דבר לא מפריע להם, כולם צריכים לשבת בשקט ולסבול! דיקטטורה במסווה של דמוקרטיה נפלאה – שמצליחה להחזיק כל כך הרבה זמן על ידי סיבוך האדם הפשוט בבירוקרטיה מסובכת ולא אנושית, שמטמטמת אותו עד כדי כהות חושים. וזאת השחיתות האמיתית.

מי ייתן ונזכה יום אחד להרגיש שוב אווירת חג ושבת- מהי.

שבת שלום.

התפרסם לראשונה ב- 06/09/2012