כפי שאולי חלקכם שמתם לב, השבוע כתבתי את הבלוג השבועי
שלי במוצאי שבת, ולא בחמישי כמו תמיד.
ביום רביעי האחרון, הגענו למשרדו של חבר הכנסת – מיכאל
בן ארי שנמצא בשכונת התקווה, בכדי להרים כוס לחיים – לקראת השנה החדשה; סוג של
הטענת המצבר הנפשי ואפילו הפיזי אפשר להגיד (כי בעיני שניהם הולכים ביחד). כשהגענו
למקום, תושבי שכונות דרום תל אביב, שזקוקים לכל גרגיר כוח ותמיכה אפשרי - דבר
שמשרדו של חבר הכנסת בן ארי יש לציין,
מספק בצורה בלתי נלאית לכל תושבי השכונות, קיבלו אותנו קבוצה של פעילי שמאל
לבושים בחולצות ירוקות שעליהן הכיתוב – "מרצ" רשום בגדול, עם שלטי שהם
מחזיקים בידיהם למען זכויות המסתננים. מיותר לציין שהתפתח שם "שישו
ושמחו" אחד גדול שנגמר רק בהגעת המשטרה למקום.
מעבר לכול, ולחוסר הסכמתי המאוד ידועה והברורה עם הפעילים
הללו, אני חושבת שהדבר הכי חמור והכי בולט בעיני לפחות, זו דווקא חוסר האנושיות
שהייתה לאותם פעילים. איך זה הגיוני? הרי הם לוחמי הצדק נכון? לוחמי הצדק - כן, אבל איזה צדק? של מי? איפה האנושיות שלהם
כשהם ראו את כל אותם הגברים והנשים המבוגרים, תושבי שכונות דרום תל אביב שהגיעו
להרמת הכוסית - עם כל הכאב והתסכול היום יומי המתמשך שלהם, כל חוסר התקווה – דווקא
למרבה האירוניה בשכונת התקווה. איפה היו
הרחמים שלהם כלפי אותם אנשים שרצו סך הכול להגיע לשעה בכדי לשכוח קצת מהסבל העיקש
שלא עוזב את שכונתם בה גדלו - ורצו לאגור קצת כוחות מחודשים עם קצת תקווה ליום
חדש, בהרמת כוסית עם מישהו שמבין לליבם. איפה הזכויות שלהם?
בשבועות האחרונים עוקב אחרי צוות צילום שמתעד את החיים
שלי במדינת התחנה המרכזית. דבר שלא פשוט עבורי, לעיתים אפילו די קשה, כמו בדוגמת
העימות שהתפתח ברביעי האחרון בהרמת הכוסית במשרדו של דוקטור מיכאל בן ארי. אך אני
מנסה להזכיר לעצמי כל הזמן שזה למען מטרה גדולה יותר מחוסר הנעימות שלי, ושצריך
שהעולם ידע את האמת על מה שקורה פה בשכונות הדרום, ואף אחד לא מדבר עליו. ולכן
הערבוב של כל מה שקרה ברביעי האחרון, גרם לי להרבה מחשבות וטרדות, ומהסיבה הזאת
החלטתי לחכות לאחרי הסופ"ש עם כתיבת הבלוג כדי לסדר קצת את המחשבות.
בהרמת הכוסית, שמעתי סיפורים שונים ומגוונים מתושבי
השכונות – כולם מסופרים בכאב, עיניים דומעות, וידיים רועדות.
סיפור אחד לדוגמה מפעיל חברתי שסיפר על כך שחבר הכנסת מיכאל
איתן שהיה בסיור באזור התחנה המרכזית, עוד לפני שנתיים וחצי, היה עד באמצע הסיור
לאונס של בחורה צעירה ע"י 3 מסתתננים, שניצלה ברגע האחרון ע"י קבוצה של שיטור
יס"מ. על זה בטח שלא שמעתם בתקשורת שלנו, וגם לא מפיו של חבר הכנסת מיכאל איתן
שהיה יכול להביא את הסיפור לאוזניהם של מקבלי ההחלטות שכנראה מנותקים לגמרי
מהמציאות ברחובות דרום תל אביב, ולא יכולים להבים בכלל מה קורה שם ממגדלי השן שבהם
הם נצורים.
עוד סיפור ששמעתי (שלאחרונה אני שומעת עליו מכל מקום
אפשרי), זה על תיאוריה קשה מאוד שהרבה טוענים שמנסים להסתיר מאיתנו – והיא שעל כל
מסתנן שנכנס לארצנו במקום להיכנס לאחת מארצות אירופה היקרות שנמצאות בארגון
האו"ם שאמור לדאוג להם, מקבלת ממשלת ישראל 3,000 $ - מענק על כך שישראל קיבלה
אותו לתוכה. אני חייבת לציין שלא האמנתי בפעמים הראשונות ששמעתי את זה, או אולי לא
רציתי להאמין; אבל כששומעים את זה מכל כך הרבה אנשים מביני דעה, קולטים שכנראה יש
משהו שעומד מאחורי. מרוב שזה עצוב אולי אפשר לצחוק?
 |
| ...למישהו כנראה אכפת |
וככה לקינוח, כי המנה הראשונה והעיקרית היו כל כך טובות
–
ל-450 תלמידים בירושלים אין כיתה ואין לוח. מה זה קשור
אתם שואלים?
חלק מהאנשים שפגשתי היו גם כמה תושבי ירושלים - צרפתים,
שבאו למחות על כך שלילדיהם אין איפה ללמוד, אך עם זאת לילדי המסתננים, יש אין סוף
של תקציב בכדי לפתוח להם בתי ספר פרטיים, ולשלבם במערכת החינוך, למרות שזאת לא
מדינתם ולא החינוך שאותו הם צריכים להתחנך עליו בכלל. האם זו גזענות להגיד שעניי
עירך קודמים? האם זו גזענות לדאוג לכך שיהיה בית ספר לקהילת יהודי צרפת הנאלצים
להעביר שיעורים בבתי מגורים בצפיפות של כ-20 תלמידים בחדר ששטחו ארבעה מטרים
רבועים.
- יותר פרטים
על הסיפור...http://news.walla.co.il/?w=/90/2564201
אגב צרפת, בבלוג הראשון שכתבתי, סיפרתי לכם על כתב של
רשת "קאנאל" – הצרפתית שפנתה אלי כדי שאעשה להם סיור ברחוב - נווה שאנן
לכתבת וידאו בערוץ הטלוויזיה שלהם, ".LOOKובמקביל גם ביקשו ממני להתראיין למגזין – "
בדיעבד גיליתי שעורכים השוואה ביני לבין מסתננת מסודן. את
התמונה כמו שאתם יכולים לראות הציגו בצורה מאוד מגמתית – אני עומדת בצורה כוחנית
ומתריסה (אחרי שתודרכתי לעמוד כך, וכנראה עדיין בתמימותי שיתפתי פעולה), והמסתננת
מסודן עדינה וענוגה, יושבת במקום העבודה שלה ("מספרה" שפתחה עם בעלה
בצורה לא חוקית כמובן) ומחזיקה את הוולד שאמור להגיע כל רגע. אני כבר די רגילה
לתקשורת שמעוותת את מה שאני אומרת, ומחפשת כל פעם דרכים חדשות בכדי להציג אותי
ככוחנית, אבל התמונה הזאת באמת הצחיקה אותי. לא הרגיזה אותי אפילו, כי בשלב הזה של
חיי, אני כבר יודעת מול מי אני עומדת, ואפילו אם בסופו של דבר אני יודעת שסיפרו
אחוז אחד של אמת מכל מה שאמרתי, זה עדיין שווה לי, למען עתיד טוב יותר לאנשים
שתולים בו את התקוות שלהם.
מאז שהתחלתי את לכתוב את הבלוג, אני מוצאת את עצמי רוצה
לצלם כל זוועה שאני רואה במדינת דרום תל אביב, אבל לא קל הדבר. השבוע כשאני חוזרת
בדרכי הביתה, עברתי ליד גינת לוינסקי הידועה לשמצה, וראיתי עשרות מסתננים שוכבים
חלקם ערומים כביום היוולדם, חלקם שיכורים ככלות, (כל זה מול תחנת המשטרה שנמצאת
בגינה כמובן), וכשאני עוברת לידם בלית ברירה, ומרגישה את המבטים שלהם כמו דקירות
קטנות בכל הגוף, החלטתי להוציא את הנשק היחיד שיש לי וזאת המצלמה. וברגע שהתחלתי
לצלם רצו לעברי כמה מסתננים בעודם צועקים לעברי – זונה, שרמוטה – בעברית רהוטה כמובן,
אך לא יכולתי להפסיק לצלם. אימי שהייתה איתי באותם רגעים רצה לעבר תחנת המשטרה
בעודה זועקת מפחד, אבל אני לא יכולתי לזוז ממקומי. תחושה שאיני יודעת להסביר.
בעודו עומד מאוד קרוב אלי אומר לי המסתנן שוב בעברית רהוטה - אני אשחט אותך – ואני...ממשיכה לצלם...
כשיצאו השוטרים לבסוף התפזרו להם המסתננים כמו מקהלת
זבובים שבורחת, וקיבלתי לפחות מהשוטר את ההבהרה שלצלם מותר לי- אבל זה על אחריותי.
גם שצילמתי העסקת מסתננים לא חוקיים – שעובדים בבנייה
של בניין חדש בשכונת פלורנטין נתקלתי בסוג של מתקפה, אבל אם יש משהו שלמדתי מפעילי
השמאל – זה להשתמש במצלמה – הנשק החדש של שנות ה- 2000, לא תמיד מגן אבל האמת
לפחות תצא לאור.
 |
| !מאיים מול המשטרה! אין חוק ואין פחד |
אני אסיים עם נקודת אור קטנה, או לפחות ככה אני בוחרת
לראות אותה.
אני גרה בבניין רב קומות, ללא מעלית, וללא אור. ולפעמים
כשגם הכוחות שלי נגמרים, אני מפרגנת לעצמי בשליחות מהסופר...חחח
השבוע הגיע אלי שליח, בחור צעיר ונחמד, אזרח ערבי –
ישראלי, שנדהם למראה השכונה והבניין. ההתפלאות, הדאגה והשאלות הרבות אותן שאל אותי
הראו לי עד כמה המצב חמור -לכולם. אני לא
אשכח איך אחרי שיחה של חצי שעה, בו הוא שואל הרבה שאלות על איך יכול להיות שנמצאים
פה כל כך הרבה מסתננים, הוא אומר לי – אני לא אשתוק על זה! אני אספר לכולם אצלי
בכפר! לא יכול להיות זה קורה! עוד מעט, בקצב הזה, גם לי לא תהיה עבודה...!
וזה אני חושבת מבהיר בצורה הכי טובה, עד כמה הבעיה הזאת
שנראית קטנה, ושמקבלי ההחלטות חושבים שהם יכולים פשוט לזרוק בדרום ת"א ובעוד
כל מיני ערים "נידחות" במדינה, עומדת להתפתח לאטום האמיתי שכולם מפחדים
ממנו.
שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, שנה שמלאה בבריאות פיזית
ונפשית כאחד. שנה שנזכה לומר בה – ביתנו מבצרנו - הוא שלנו ואף אחד לא ייקח לנו
אותו! שנה שנרגיש בטוחים ללכת ברחוב, בשכונתנו, בעירנו, במדינתו. מי ייתן ומי
שצריך להתעורר יקום סוף סוף משנתו, ונזכה לגאולה – האמיתית שתבוא עלינו לטובה - ב"ה.
חג שמח.
מאי.
התפרסם לראשונה ב 15/09/2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה