מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג שמספר על השבוע שעובר עלי
ממדינת דרום תל אביב, מאוד קשה לי לבחור כל פעם על מה לספר לכם. כל אירוע שקורה פה
בשכונה מטלטל אותי ומשנה את האופי המקורי שלי למשהו אחר, משהו כועס, רותח. אבל יש
הרגשה אחת שאף פעם לא משתנה, היא מגיעה בכל חמישי בערב, והולכת ומתחזקת לקראת שישי,
שם היא כבר בשיאה. תחושת העצבות. עצבות שמהולה בבחילה, וחוסר רגיעה. אתם בטח
שואלים את עצמכם למה? והתשובה תפתיע אתכם יותר – הסיבה שאני מרגישה אותה היא
העובדה שאני יודעת שהשבת מתקרבת. כן, אותה שבת קדושה ומבורכת, שמביאה איתה
(גם לאלו שלא מאמינים בפן הדתי שלה) שלווה, רוגע ונחת.
יגידו מה שיגידו על איך שהתחנה המרכזית הישנה הייתה
נראית בעבר, שבת בשבילי היה תמיד דבר טוב. איך לא? היה חופש מבית הספר, מן שקט
מתוק כזה באוויר, והיה לי תמיד את בית הכנסת ממול הבית - שאליו הייתי יכולה לרדת
אפילו לבד, עם מקום של כבוד שהיה מחכה לי ליד רש"י החזן – ז"ל. אם לא
הייתי אוהבת את ההרגשה המציפה והממלאת הזאת כל כך עוד בתור ילדה, לא הייתי זוכרת
את כל תפילות השבת בעל פה עד היום. הדבר הכי חזק שזכור לי הוא הרצון והציפייה הכול
כך חזקים שלי, רק שלי, לרדת לבית הכנסת בערב שישי, ולמחרת בשבת בבוקר. בלי שאף אחד
אומר לי או כופה עלי.
לאן זה נעלם אני שואלת את עצמי? מה קרה לאותה תחושת אושר טהורה שהתחלפה
בחרדה חונקת. אני יכולה להסביר את זה לעצמי בכמה נקודות מאוד פשוטות. בחמש השנים
האחרונות כמעט ולא הייתה שבת שלא הייתה משטרה בבית או בבניין שלי. לא הייתה שבת
שלא יצאתי מדעתי מהצרחות, הצעקות, הרמקולים שמחוברים לעשרות מועדונים בלתי חוקיים
- רק על הרחוב שלי, שמשמיעים קולות בומים חזקים שהראש לא יכול לשאת. לא הייתה שבת שיכולתי
לפתוח חלון בלי להריח את ריחות השריפות שנדלקות פה על ידי מסתננים סתם כך, ופשוט
לא הייתה - שבת.
מעבר לעובדה ששבת זה סמל לאומי ששייך לכל יהודי בעם
ישראל, זה גם משהו גלובלי שמסמל סופ"ש – שקט – מנוחה. בין אם בישראל זה ביום
שבת, או ביום ראשון בארצות אחרות בעולם – מהות היום הוא רוגע. אבל לא בשכונות דרום
תל אביב. כי כשסופ"ש מגיע למדינת דרום תל אביב לא מגיע הרוגע בדיוק להפך – נכנסים
למצב של לחימה. מצב של כוננות אל הלא נודע.
 |
| ...שבת בבית הכנסת - בשבילי תמיד היה דבר טוב |
ועכשיו לקראת חג ראש - השנה הבא עלינו לטובה, ולקראת
יום - הכיפורים, אני מנסה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהורגשה אווירת חג
בשכונה, מתי שמעתי את עצמי מברכת מבלי לשמוע צרור יריקות וקינוחי אף מעבר. מתי
יכולתי לרדת ביום כיפור במשך הצום, ולשבת קצת בגינה ולהעביר את הזמן (כמו רוב עם
ישראל) בלי להרגיש פחד אטומי. בלי להרגיש זרה במדינה שלי?! בלי להצטרך
להתקשר למשטרה כי כמה מסתננים נכנסו לבניין עם כבשה חיה, ורוצים לשחוט אותה שם,
ממש כשאני באמצע ארוחה מפסקת. או לא להצטרך לצאת ביום - הצום ולנסות להוציא כמה
מסתננים שיכורים עם בקבוקי בירה שיושבים על מדרגות הקומה שלי ולנסות לעשות את זה
בעצמי בלי להתקשר למשטרה ולהפר את חוקי החג שחשובים לי וגם לנסות לא להתעלף בדרך
כי אחרי הכול אני צמה. ובלי להצטרך לרדת כמה שעות לפני סיום הצום כדי להפציר
בחבורה של מסתננים שחיים באחת הדירות המפוצלות אצלי בבניין, שיפסיקו לדפוק עם פטיש
100 קילו על פגרים שהביאו איתם לפני רגע מלוד, בכדי לעשות מהם שניצלים ולהרעיד את
כל הבניין ביום כיפור. מתי?
בימים האחרונים דובר רבות על המסתננים שיושבים בגבול
המדינה ודורשים להיכנס למדינה שלנו – לאחר שהובהר להם עשרות פעמים כי זה
דבר לא חוקי. ואני שואלת את עצמי לקראת השבת, והחגים שקרבים - הם באו ממדינתם
ויכולים לחזור לשם ועדיין מחשיבים אותם –קומץ אנשים מאוד הומאניים - ככלואים, לעומת זאת, אני ותושבי שכונות דרום תל
אביב, כלואים בתוך מדינתו – שלנו- ולנו אין לאן ללכת! מי ילחם למעננו?! מי יבוא
לשחרר אותנו כאשר נהפוך לגטאות שהמשטרה כבר לא תוכל להיכנס אליהם מאחר ואנחנו כבר
קרובים מאוד לאבד שליטה על האזור שבו גדלנו וחיינו כל השנים האלו. האם להודות
בעובדה פשוטה שאינטגרציה של תרבויות כל כך שונות היא לא אפשרות, כאשר ישנה התחזקות
אתנית חזקה מאוד שלא מאפשרת לנו, תושבי השכונות שהתחנכו פה כל חייהם – לקיים אורח
חיים נורמאלי – שלא נדבר על יהודי. האם זו גזענות להודות - באמת?!
מה לעשות. איבדנו את הקול ה"דמוקרטי"
במדינתנו. אנחנו, תושביה של המדינה, אנחנו לא פקטור אמיתי בנוגע להחלטותיה –
בג"צ הוא פקטור אמיתי. קומץ של אנשים מאוד הומאניים שנסעו אתמול לתת כמה
קופסאות שימורים עלובות למסתננים לא חוקיים שבהתרסה יושבים על הגבול של המדינה –שלנו
– ודורשים להיכנס אליה גם כשהם עומדים מול גדר חיה ועומדת שעלתה למדינה מיליארדי שקלים, הם ממשיכים לשבת
שם בתוקף, כי הם קובעים את החוק, והם נותנים את ההגדרות הלגיטימיות למה יעשה בגבול
של מדינה ריבונית. ולמה לא בעצם? הרי הם יודעים שפה זה לא באמת דמוקרטיה
אמיתית, כי פה לא העם מחליט על מה יהיה לו -
אלא קומץ של אנשים שרק דעתם נחשבת! על מה ולמה? על כך שאותו קומץ
הוא האליטה שתחליט מה יהיה ומה לא – וכל עוד שום דבר לא מפריע להם, כולם צריכים לשבת
בשקט ולסבול! דיקטטורה במסווה של דמוקרטיה נפלאה – שמצליחה להחזיק כל כך
הרבה זמן על ידי סיבוך האדם הפשוט בבירוקרטיה מסובכת ולא אנושית, שמטמטמת אותו עד
כדי כהות חושים. וזאת השחיתות האמיתית.
מי ייתן ונזכה יום אחד להרגיש שוב אווירת חג ושבת- מהי.
שבת שלום.
התפרסם לראשונה ב- 06/09/2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה