שבוע 16– "קפה דובנוב"

הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי חושבת  לא פעם לא פעמיים ולא שלוש על איך להתלבש לפני שאני יוצאת מהבית, ומה ימשוך פחות תשומת לב...האם לשים שרשרת, טבעת או לא? האם לאסוף את השיער או להשאיר אותו פזור...שאלות לא ממש הגיוניות, במיוחד כשהן נובעות מהסיבה היחידה של – האם זה ימשוך תשומת לב לתקיפה נגדי פחות או לא? ולא סתם כי אני משתעשעת מול המראה... לרוב כשאני מספרת על זה לאנשים הם לא מאמינים לי וחושבים שאני ממציאה - זה עד שהם מגיעים לשכונה שלי, אז כבר אפשר לראות איך כל שפת הגוף שלהם משתנה איך האיברים מתכווצים...שם אתה כבר רואה שהתיק שלהם נצמד חזק לעבר הגוף והם מעדיפים ללכת בלי מאשר עם... אני כבר רגילה לזה, אנשים אחרים לא. מה שתמיד נתן לי את ההרגשה שרוב הסובבים אותי לא מבינים מה עובר עלי ואת המציאות המעוותת של השכונה שלי וזה למה העציב אותי מאוד לראות השבוע חבר משפחה שהגיע לביקור בביתי שכנראה לא הראה את ההלם שהוא חווה כשהגיע לפה, אבל זה בהחלט השפיע עליו כי לפני שיצא מביתי כשהוא החליט להשאיר שקית קניות יפה שהגיע איתה מאשר ללכת איתה ברחוב. זה היה לי עצוב. עצוב מאוד – ההבנה שאפילו ללכת עם שקית קניות שקנה רק לפני כמה זמן הוא מפחד, מכיוון שהשקית יפה מדי ואולי זה ימשוך תשומת לב. למה הגענו? האם אני באמת חיה מציאות כזאת מעוותת?! האם כל העוברים והשווים שעוברים ליד מתעלמים ומקבלים בהסכמה רופסת את הזוועה?!

מי שקרוב לפעילות אותה אני עושה, וודאי יודע על הדלקת נר שלישי של חנוכה שקיימנו תושבי השכונה ופעילים בגינת לוינסקי - "הנפלאה" השבוע. רוב הציבור מן הסתם לא יודע, כי למה שמשהו שקשור לתושבי השכונות יזיז למישהו בתקשורת אלא אם כן זה קשור למשהו שאפשר להגיד כנגדם...

הדלקת הנרות הייתה מרגשת, מעצימה – אפילו שהיינו מוקפים בטינופת, סירחון עז שבקע מכל עבר ובאנשים שהגיעו לתקוף אותנו על כך שאנחנו בכלל קיימים. הסתכלתי על אותם פעילי שמאל, לוחמי זכויות אדם ולא הבנתי מאיפה השנאה הכול כך עזה שיש להם כלפי תושבי השכונות האומללים. למה הם מוותרים כל כך מהר על הזכות שלנו לחיים נורמאלים ומעדיפים לקדם מציאות של כאב וסבל, במיוחד עבורינו. מעניין. אחת מאותן פעילות טובות הלב הייתה השחקנית - שרית וינו אלעד – שבמהלך ויכוח לעיני כולם (כולל שוטרים רבים שהיו במקום) אמרה לי: " למה את עוברת פה בכלל?" כלומר – למה אני מרגישה שיש לי בכלל את הזכות לעבור בגינה שמתחת לביתי, בשכונה בה גדלתי מאז ומתמיד. עוד כמה פעילים נאורים אמרו לי שאני מבצעת פרובוקציה בכך שהגעתי לגינה להדליק נרות! שמעתם את זה? כאן במדינת היהודים, מרכז הארץ, אמצע ת"א – אני בגינה מקומית – מדליקה נר שלישי של חג החנוכה – מבצעת פרובוקציה? חחח

היה מצחיק מאוד לראות מהצד איך אחת מפעילות השמאל שצרחה לעברינו פאשיסטים – לבושה במעיל אדום עז – ניסתה לדבר עם אחד מהמסתננים כשהוא ירק עליה והמשיך ואמר לה  בעברית צחה – סתמי תפה! את זה לא רבים ראו, גם לא המצלמות...היא ניגבה את היריקה מפניה והמשיכה הלאה- מתעלמת ממה שקרה...

הארה גדולה הייתה לי באותה רגע! לא מה משנה מה יראו אותם הפעילים לנגד עיניהם, מה ידעו – אם האמת תהיה מוצבת לנגד עיניהם הם יתעלמו ממנה! כמו אנשים שטופי מוח לחלוטין. עצוב...

!זכותינו הבסיסית להדליק נרות בחג החנוכה

בחדשות השישי של מהדורת ערוץ 10 השבוע לקח המנחה, ניב גלבוע, שהוא גם מבקר מסעדות ידוע, את חברת הכנסת זהבה גלאון לארוחה. גלאון ביקשה ללכת ל"קפה דובנוב" -  שלטענתה הוא המקום שלה שהיא הכי אוהבת ורק שם היא רוצה ללכת לאכול. כשסיפרה על למה היא אוהבת את "קפה דובנוב" היא אמרה שבזמן שלשכות השרים היו בצפון ת"א היא הכירה את המקום והתאהבה בו, זה במילותיה: "לפני שנהיינו עניי יותר ועברנו לדרום ת"א"...

אני בהחלט משתתפת בצערה של חברת הכנסת גלאון שהיא צריכה להיעשות ענייה לכמה שעות בכל פעם שהיא נמצאת במשרד בדרום תל אביב, אבל תני לי לבשר לך חברת הכנסת גלאון שהיית ענייה עוד הרבה לפני. בדעות שלך, בצרות האופקים שלך, בעניות דעתך האומללה. אמרת למנחה ניב גלבוע - שיש חברי כנסת שאת לא יודעת מאיפה הם באו לנו – כמו אחת ששופכת מים על מישהו אחר- אז גברת גלאון, אני לא יודעת מאיפה את באת לנו?! אחת ששופכת זימה וזוהמה על הקונספט - נאמנות למדינת ישראל, אחת שמעדיפה כל אויב על פני אזרח יהודי, אחת שמביישת את המושג חבר כנסת!

השבוע ב – יום ג', ה -18.12,  תתקיים הקרנה של הסרט – "שקופים", סרט שברובו מבוסס על קורין גלילי ביתה של אסתר גלילי ז"ל, שנרצחה על ידי מסתנן סודני מתועב, על לא עוול בכפה. להקרנת הסרט אמורים להגיע תושבי השכונות שמכירים את הבעיה והמציאות הקשה מקרוב וכמו כן פעילי שמאל ביניהם פעילי עמותות למען מסתננים אשר מצדיקים את הימצאותם של אותם מסתננים בלב שכונותינו ואף נלחמים למען הישארותם – תוך כדי התעלמות גורפת מסבלם של תושבי השכונות. הם אפילו אמורים לנאום ולשאת דברים. מעניין? מכעיס?!  לא  -ממש כי לפרובוקציות הפוגעניות והעלובות של אותם "חסידי אומות עולם" כבר התרגלתי, אבל לבוא למקום ולהגיד נכון רצחתי – אבל גם ירשתי – זה כבר עובר כל גבול! חלק גדול ממני רוצה לקרוא להחרמה של האירוע הזה – כי לתת לגיטימציה לפעילי שמאל קיצוני וביניהם זהבה גלאון, שישבו במקום בו מוקרן סרט על בת ונכדה שנותרו לבדן בעולם לאחר שאמן וסבתן נרצחה ע"י רוצח נבזה שבעוד כמה שנים ישתחרר מהכלא ויוכל להמשיך את חייו – לשבת לצד אותן צבועים וצבועות שנלחמים למענו ולמען שכמותו – זה פשוט לא בא וחשבון – הרי איך זה יכול להיות שישב זאב עם כבש? ומצד שני, חלק אחר שבי לא יכול שלא לקחת חלק באירוע למען קורין גלילי ביתה של אסתר גלילי ז"ל  - ולא להרשות להפקיר את זכרה. איזו עזות מצח מצד זהבה גלאון וחבריה שמעזים להגיע להקרנת סרט שכזה אחרי שהלכו וצעקו בכל מקום אפשרי שאין זכות לתושבי השכונות זכות לזעוק, שהם שקרנים, שאותם מסתננים גונבי גבול הם רק פליטים אומללים שלא חטאו בכלום – ואנחנו גזענים ברבריים. בושה שהם מגיעים, אך הבושה היותר גדולה שהיא שיש מישהו שמקבל אותם – אבל אני מבינה למה...יש עוד כמה מתושבי השכונות שמאמינם שאותה זהבה גלאון וחבריה יראו יום אחד את האור – במיוחד שהאמת ניצבת ממש מולם, אבל אחרי שראיתי את אותה פעילת שמאל במעיל האדום, מנגבת את היריקה מפניה בחוזקה וממשיכה הלאה כאילו לא קרה כלום הבנתי שזה לעולם לא יקרה. ולכן אני קוראת לכולם להגיע להקרנה של הסרט הזה ולהוכיח לעצמינו שהשכונות עוד שלנו ולא ניתן למקרה של אסתר גלילי ז"ל להוות עוד מדרגה של צביעות לאותם צבועים, בכדי להראות כאילו אכפת להם, כשבדיוק ההפך הוא הנכון. כי אף אחד מהם לא ילחם את מלחמתה של הבת קורין שנלחמת עבור זכויותיה היום כאשר נותרה ללא אימה, וכאן חשיפת הצביעות שידועה לכל! כי זהבה גלאון וחבריה יודעים הכי טוב לשבת ב"קפה דובנוב" ולצעוק בקול דוחה –" שוויון וזכויות" – בזמן שהם לא יודעים את הבסיס של המילה אי שם מעבר לחומות בית הקפה הכי צפוני בת"א.

!במדינת דרום ת"א - אין זכויות

רק השבוע פורסם איך אחרי שהגיעו ילדים אפריקנים לביקור במועדונית בשינקין כחלק ממסגרת הלימודים בנושא אפריקה, מהומה פרצה בקרב הורי הילדים שחששו מהעובדה שילדיהם הרכים יתרועעו ביחד עם ילדי מסתננים מאפריקה, מפני הפחד מהידבקות במחלות. במייל ששלח הורה מתנגד לכלל ההורים נכתב: "מאוד היינו שמחים ורוצים לעזור לילדים שהוריהם הגיעו 'מהיבשת הרחוקה' והיינו מוכנים לתרום צעצועים, משחקים, בגדים ואף מעבר, לו רק התבקשנו לכך... לא ברור איך הילדים שלנו יוכלו לעזור לילדים האלה ואיך ביקור ילדים ממוצא 'אפרו' בגן שלנו יתרום להם משהו".

עוד אמר אחד ההורים: "אינני רוצה שבתי הקטנה תתרועע עם ילדי פליטים מאזור התחנה המרכזית שאינני יודע מה מצב בריאותם, זו זכותי וחובתי לדאוג לילדתי ולשלומה".

אתם יודעים מה, עם כל הצביעות שבעובדה שאני כבר יודעת הרבה זמן – שאת "השינקינאים" שום דבר לא מעניין עד שזה לא מגיע לבית שלהם, אני מבינה את אותו הורה. הוא דואג לילדה שלו. רק מה שאני לא מבינה זה, שהוא חושב שהאוויר המזוהם יישאר רק באזור התחנה המרכזית ולא יגיע לשינקין בסופו של דבר. האם זו אינו זכותך וחובתך לדאוג גם לילדי התחנה המרכזית היהודים – האמת שלא. זו אמורה להיות זכותה וחובתה של מדינת ישראל – הבעיה רק שהזכויות של ילדי התחנה המרכזית לא מעניינות ואף פעם לא עניינו את מדינת ישראל אבל החובות של הוריהם כן. אז עכשיו ילדי המסתננים הגיעו לביקור בגן "שינקינאי", בקרוב כל אותם ילדי מסתננים והוריהם יגיעו לכל מקום במדינה – מה לעשות זה מה שקורה עם ריבוי טבעי שכבר עכשיו מהווה 10% מהלידות בבתי החולים בארץ. בהצלחה לך מדינת ישראל – בהצלחה רבה – את תצטרכי אותה – כולנו נצטרך...

בדרך לעוד שבוע של הישרדות,

מאי.