שבוע 31 – הגלגלים שנוסעים על המדרכה...

הרבה חברי כנסת ושרים מגיעים לעשות סיורים בפח האשפה של ת"א – דרום ת"א. כל פעם מחדש הם מופתעים, הם פשוט בשוק – המומים – כמילות הסופר... אך לאחר השוק הרגעי, הם נכנסים לוולבו שלהם ומתגלגלים הרחק הרחק...בזמן שהם נוסעים על הכביש ומתגלגלים אל עבר ביתם הבטוח והמבוצר, מתגלגלים על מדרכותינו עשרות אלפי מסתננים בלתי חוקיים על הוולבו שלהם – האופניים. בכל פינה, בכל מעבר, בכל סמטה – מאות מסתננים מאריתריאה וסודן מתגלגלים להם במהירות שיא על המדרכה; תוך כדי שהם מדברים באייפונים שלהם בקולי קולות, מנופפים לשלום, וכל כמה דקות עוצרים את כל התנועה במדרכה כאשר הם מחליטים להגיד שלום אחד לשני ב - 5 לחיצות כתף לכתף - גם כשהם באמצע הכביש, מעבר חצייה, או רמזור. לא פעם חטפתי מכה מאופניים שנסעו מהר מידי ופעם אף נפצעתי ממש, כשיצאתי ממונית לעבר המדרכה ומסתנן אריתראי נסע על אופניו החשמליות במהירות כל כך רבה שלא הבחין ב והעיף אותי לרצפה – המכה באגן הייתה כל כך כואבת שהייתי צריכה מיד להתפנות לרופא.


...מסתנן מסודן אוחז באופניו - וכן זו תמונה אמיתית לגמרי

 

בשבועות האחרונים אני מסתכלת עליהם נוסעים על אופניהם ומתחילה להבין דרך הגלגלים את מצב מדינת ישראל הרעוע. בזמן שאנחנו כבר לא יכולים לעבור בשכונותינו, זועקים ובוכים, מתגלגלת לה המדינה באין מפריע ובמהירות, כאילו לא שומעת אותנו בכלל...וכשאני חושבת על זה, אני אוטומטית חושבת על פעילת שכונות מרכזית - אישה חזקה ואכפתית משכמה ומעלה – אותה זכיתי להכיר בשנה האחרונה. אותה אישה שהייתה גרה שנים בשכונה האהובה שלה: יד אליהו – אך מכיוון שדאגתה לבנה הייתה גדולה יותר מכל דבר ועיריית ת"א נתנה לבנה אופצייה אחת – והיא להיות בב"ס שמשכן ברובו ילדי מסתננים מאריתריאה וסודן – היא הסכימה לוותר על הבית שבו גידלה את ילדיה במשך שנים כה רבות, על החברים, השכנים, השכונה אותה למדה לאהוב במשך כל כך הרבה זמן - ולעבור לעיר אחרת על מנת לתת לבנה את היכולת והזכות הבסיסית להתחנך בב"ס שייתן לו את אותן אפשרויות הצלחה שמגיעות לכל תלמיד ישראלי  ושהוא לא יצטרך להתעכב מאחור בזמן שהמורים מלמדים את ילדי המסתננים בשלוש שפות שונות. אותה פעילה ששינתה את כל חייה והקשתה על מסלול חייה – מתגלגלת בקושי רב אל מחוץ לביתה – בעוד שאותם מסתננים בלתי חוקיים מתגלגלים בקלות רבה אל תוך תוכם של בתינו!

מעניין שבאותה דרך התגלגלו להם כל אותם 100,000 מסתננים בלתי חוקיים אל כל מסעדות השף והגורמה בת"א – ולא בתור מנקים אלא בתור טבחים מן המניין וכל העובדים הישראלים התגלגלו להם היישר החוצה...מעניין שהרבה מאותם מסתננים בלתי חוקיים התגלגלו גם אל עבר מאות עסקים בלתי חוקיים – אך בעלי העסקים הישראלים – התגלגלו כולם בפחד החוצה...מעניין איך אותם גנבי גבול – מתגלגלים על מכוניות ואופנועים - בלי ביטוח, אך הפקחים ומשטרת ישראל מגלגלת את עיניה אל עבר השמיים – או יותר נכון אל עבר ישראלים שונים אותם היא כן תוכל להאשים במשהו... מעניין, איך מאות אלפי תעודות מזוייפות מתגלגלות להן בין המסתננים מאריתריאה ונמכרות ב - 250$ כל אחת...

והכי מעניין זה איך תושבי השכונות המפוחדים מואשמים בגזענות בקשר לצבעם של מהגרי העבודה הבלתי חוקיים מאריתריאה וסודן – בזמן שרק השבוע שאני וחברה (תושבת השכונה) חיפשנו חברה אחרת שגרה בקרבת מקום, וכשהגענו לבניין ברחוב ראשון לציון – ישבה מסתננת מאריתריאה בפתח הבניין ואמרה לנו באלו 

...המילים: " מה אתן רוצות פה?! פה הכל שחור! "  מעניין

 

כנראה שממדינה שחתומה על אמנה – התגלגלנו להיות מדינה בהפרעה...

השבוע ביקרתי בקריית הממשלה כדי להיכנס לדואר ישראל שנמצא בפנים...לשם שינוי רציתי לראות מה זה דואר לא בדרום ת"א...אחרי שפילסתי את דרכי מעבר לכל המסתננים שבאים לקבל את החותמת שמאפשרת להם לעבוד לעוד 4 - חודשים חוקיים בעליל, הגעתי לשומר שהתחיל לבדוק את התיק שלי...תוך כדי שהוא מוציא את הגז מדמיע, גז הפלפל, ועוד כמה דברים להגנה עצמית – הוא שאל אותי במבט המום – כשהא מנסה לקשר לבין איך שאני נראית למה שיש לי בתיק הלבן שלי: מה זה מאיפה באת? זה נראה כאילו את לוחמת מאוגדת עזה...

כשאמרתי לו שהגעתי מדרום ת"א – הוא אמר לי בתגובה – שהוא כבר לא יודע איפה יותר מסוכן...

.בדרך לעוד שבוע של הישרדות

מאי

שבוע – 30 - "היום יום הולדת..."

יום ההולדת שלי שחל השבוע, היה שונה השנה...לא יכולתי שלא להרגיש את עננת הכבדות של המאבק למען השכונות...אני יודעת שאומרים תמיד, שצריך בזמנים מסויימים להתנתק ולתת לסיטואציות ספציפיות לעסוק רק בשמחה ובאושר, אבל איך אפשר להתנתק ממשהו שהוא חלק ממך? מהבית...?

ביום ההולדת שלי קיבלתי את אחת ההפתעות שאני חושבת שנהפכה להיות אחת הטראומות הגדולות ביותר שחוויתי אי פעם, ואפשר לומר בביטחון שחוויתי כמה...

זכיתי לראות כבשה שעומדת להישחט נגררת באלימות קשה ע"י 4 מסתננים אריתאים חסונים וארבעת נשותיהם...תוך כדי איבוד העשתונות שלי, והדמעות שהיו מהולות בכעס רצחני, הרגשתי – כלום.

אתם מכירים את זה שהקצב הוא נורא מהיר? הכל זז בצורה דראסטית, וכל מה שאתם מרגישים זה רק את דפיקות הלב שדופקות ודופקות עד שזה כואב...עד שזה מפחיד...לא חושבים מה יהיה, או מה איבוד העשתונות שלך יגרום, רק חשים את הכאב באותו רגע...והוא חזק מדי. מכהה את כל החושים...הכל נהיה שקט ורק המראות זזים אל מול עיני...אני רוצה לעשות משהו, לא אכפת לי מה – רק כדי שזה יפסק...רק שהכאב הזה יפסיק להכאיב...

אותה כבשה שהייתה כל כך טהורה סימנה בשבילי באותו רגע את מדינת דרום תל אביב האסירה, הכלואה – מדינת דרום תל אביב העומדת להישחט בצורה האכזרית ביותר – אל מול עיני העולם שאינו עושה דבר. אותה כבשה שזעקה, הצחיקה את אותם מסתננים אריתראים שטניים, שחיקו את קולות המהה שלה, מה שהבהיר לי עד כמה הם צוחקים עלינו כשאנו זועקים לעזרה ממשלת ישראל ועיריית תל אביב הכושלות. אני מחשיבה את עצמי לאדם חזק. לאו דווקא פיזית, אבל חזקה מבחינה ערכית, אידאולוגית, נפשית. אך שום דבר מכל הדברים שהספקתי לעבור בחיי הכין אותי לסצנת היצ'קוק שכזאת שתשאיר בי חותם לעולם. חותם שמשנה את אופיו של אדם  - לתמיד. באותם הרגעים כשראיתי איך צדק ואנושיות הם דברים שנמוגו ממדינת היהודים המזוייפת וכל מה שנשאר בה זו אכזריות ושטניות לשם רוע  - רציתי גם להיות כזאת, גם לנקום את כבשת הטוהר שהולכת להירצח אל מול עיני, הרי אור לגויים כבר לא נהיה, חושך אם כבר...גלגלי הצדק של מדינת ישראל הרי לא רק שעובדים לאט אלא לא עובדים בכלל, נשברו, נופצו! יצא מהם כל האויר המזוייף שלהם והם נותרו ריקים, מסריחים מהצחנה של עצמם. אך מדינת ישראל עוד ממשיכה לגלגל אותם כשהם ריקים מתוכן ומשמעות אמיתית ונותנת להם להחליט החלטות על חיינו ולאמלל אותנו. יום אחד ישרפו הגלגלים האלה ולא ישאר מהם עוד זכר, אך להחלטות ההרסניות שעשו ישאר זכר ועוד איך, זכר שיזכיר לנו מדי יום מה היה יכול להיות אם היה בית צדק אמיתי בעם ישראל!

אתמול שירדתי מבניין מגורי וחיכיתי לאימי שמעתי פתאום צעקות של ילדים...כשיצאתי לקדמת הרחוב התגלו לי פרטי המקרה...צהריי היום, אנשים רבים מחכים בתחנת האוטובוס בתחנה המרכזית הישנה, וביניהם 3 ילדים דתיים, אחד מהם לובש את הכובע השחור המסמל את דתו. לפתע מסתנן אריתראי על אופניים עובר וחוטף את הכובע מראשו ומשליך אותו לפח הגדול שנמצא מטרים ספורים מתחנת האוטובוס – תוך כדי שהוא שולח לעברו כמה מילים אריתראיות עסיסיות... הילד שטיפס על הפח הגדול, מושפל, כדי לנסות ולהוציא את כובעו משם, אפילו לא הבין למה...ואיך...לאחר מכן חזר בשקט לעמוד עם חבריו ההמומים ליד תחנת האוטובוס עד שהגיע...מעבר לאקט המבזה והפשעי של אותו מסתנן אריתראי, שוב הסימבוליות של מה שכולם רואים אך מתעלמים - מסרבת לגווע – זוהי כבר לא מדינתנו ועירייתינו שהיו אמורות להגן עלינו – אלו הן מדינה ועירייה פושעות – שיורקות עלינו ומצפצפות על חיינו, בטחונינו, ונשמותינו.

לא מבין למה? ואיך...?

קיבלתי כל כך הרבה ברכות יום הולדת מרגשות, אך אחת מהן ריגשה אותי מאוד...היא הגיעה מתושב שכונה צעיר שגם הוא מסרב לוותר על זכותו לחיים ומנסה לשרוד את שגרת ההפקרות המתמשכת של מדינת דרום ת"א.

הנה מה שכתב לי:

אלף מילים לא יתארו את ליבך הטהור אלף מילים לא יוכלו לספר על הרצון שלך תמיד לעזור  
אלף מילים לא יוכלו להסביר
את יופייך הקורן והמאיר.
אלף מילים לא יוכלו להמחיש 

את אשר לבי באמת מרגיש
את אישה טהורה
ולכל הסובבים אותך יקרה.

אני בטוח אני שגם בעוד אלף שנה לא תהיה אישה כמוך מיוחדת במינה  וכמו שכתב גדול המשוררים
המלך שלמה, בשיר השירים:  
"הנך יפה רעייתי הנך יפה, עינייך יונים מבעד לצמתך"לכאורה כאילו הוא ראה לנגד עיניו את דמותך.
תאמיני לי הוא ידע על מה הוא מדבר
כי היו לו אלף נשים, אם לא יותר...

הרשי לי לאחל לך שכל יום יהיה יותר טוב מקודמו.
ושרק תשתבחי עם השנים כפי שתיאר כל כך יפה, המלך שלמה -
גם בימים אפלים שאנחנו עוברים כאן בשכונה
זכרי שלכל מחיר שאנחנו משלמים יש מטרה

ולסיום בשלוש מילים
עד מאה ועשרים!

ומה שנשאר אחרי ברכה כל כך יפה, זה להאמין שלמרות שהמחיר הוא יקר, המטרה תתגשם למען כל כולה - של ארץ ישראל השלמה.

בדרך לעוד שבוע של הישרדות.

מאי.

May Golan שבוע 29 – " מי עוד יבוא לבקר אותנו? " \ מאת מאי גולן

אני מוצאת את עצמי בתקופה האחרונה מהווה כמעין מוקד עירוני לדיווחים על הזוועות שמתרחשות בשטח לפעמים אני שומעת הרבה יותר משהייתי רוצה לשמוע...כן גם אני לפעמים רוצה להתכחש למציאות ולא לדעת, מה לכולם מותר ולי לא...?

אני אתן לכם סתם דוגמה – שהיא כמות מזערית של הידיעות שאני מקבלת:

- בית חולים אבארבנאל – לא יכול לקבל יותר מטופלים ישראלים כמו חיילים שחטפו הלם קרב , או אזרחי המדינה שעברו חיים לא פשוטים והם משוחררים הביתה, או מקבלים  תחליף אחר – הרבה פחות ראוי מבית חולים פסיכיאטרי. למה, אתם שואלים את עצמיכם?! בגלל האחוז הגבוה של מטופלים שהם לא אחרים ממסתננים אריתראים  וסודנים  - שמגיעים בעומס בלתי נגמר, על מנת להתאשפז לכמה לילות כל פעם. רק בשבוע האחרון אושפזו ארבעה מסתננים שהגיעו בהתקף פסיכוטי – אחרי שהשתוללו במיון  של בית החולים  ובגללם מלווים של מטופלים רגילים לא יכלו להיות עם המשפחה שלהם - כדי לדאוג לביטחונם!

-  חדרה – מסתננים שגודשים את העיר ואת משרד הפנים – ולאחר רדת החשיכה משתוללים ומאיימים על העוברים ושבים – ומטילים אימה על רחובות העיר הנסתרות –בשיחה עם תושב המקום הוא כותב לי כך:

מאי גולן, אני יודע כמה עסקת בתופעת המסתננים באזור מגורייך בדרום תל אביב, את חייבת להרחיב את הפעילות לאזורים אחרים. בעיר מגוריי חדרה, הם כבר לא הקבוצה הקטנה שהיו לפני חודשיים. מדובר במאות של מסתננים שיושבים בכיכרות של העיר ומשתלטים על בניינים שלמים בשכונות העוני של חדרה. לא ידעתי עד כמה התופעה רחבה עד שהיום בבוקר ראיתי כמאה מסתננים גודשים את משרד הפנים של חדרה ומחוץ לבניין 

עוד כמה עשרות שמסתובבים שם.

לא הם לא עומדים בתור למחסני חשמל...

מאות מסתננים אריתראים בתור למשרד פנים לקבל חזקה על עם ישראל

- עדכון סטנדרטי למדי מעובדי בית חולים איכילוב רק בעבור סופ"ש אחד בבית החולים;

*מספר גבוה של מסתננים אריתראים שיכורים שהשתוללו ללא סיבה מובנת שבגללם מאבטחי בית החולים היו צריכים להשתלט עליהם ולהוציאם החוצה  - בזמן שבאי בית החולים פחדו לזוז.

*מספר פצועי  תקיפה – של אלימות קשה שהתרחשה בין המסתננים עצמם.

3 - מקרי פתיחת חדר טראומה עבור מסתננים שהגיעו במצב הזוי.

2 - מעורבי קטטה.

1 - מעורב בתאונת דרכים, אחרי שלא הבחין איך הוא נוסע בפרעות על אופניו ופגע בעובר אורח אחר.

וכל זה למיטב הבנתי - שיגרה רגילה לחלוטין, ללא אירועים חריגים אלא פשוט סופ"ש סטנדרטי בבית החולים "איכילוב" בתל אביב הקורס גם ככה מתופעת המסתננים.

חשוב לציין שהובהר לי חד משמעית ע"י עדי הראייה   - שבאף אחד מהמקרים הללו המשטרה אינה מעורבת ואף לא מתעניינת.

                      - בית הדין לעבודה – שני אנשים שמציגים עצמם כאזרחים אתיופים - מבקשים מאחד העובדים במקום לעזור להם למצוא את חברם שיש לו היום דיון במקום, כמו כן הם גם מבקשים מאותו עובד לקרוא עבורם מכמה דפים, שכן הם לא יודעים לקרוא עברית, רק אנגלית. למרות מוזרות הסיפור,מחפש העובד ברשומות  שם משפחה לכאורה אתיופי, כמו שנאמר לו על ידם, אך הוא לא מוצא.

                       "יש גט היום?" הוא שואל, "לא, הוא הרביץ לה...", הם עונים לו בעברית עילגת...רק אחרי שראיתי (הוא מספר לי), שאין דבר כזה, התפלאתי מאיזו מדינה הגיעו ה"אתיופים" האלו?!  "סליחה, מאיפה אתם?" אני שואל, ואחרי היסוס של כמה שניות הם עונים בתוקף – כאילו הם מעל החוק – "אריתריאה". "למה אמרתם אתיופיה"?, "ככה בא לנו". "אבל אמרתם שאתם לא דוברים עברית?" -  "יאללה...". הם עונים וממשיכים להסתובב במקום...

- עדכון מהגבול –  "מאי שלום, אני מאוד שמח לראות את פועלך בתחום עברייני הגבול בדרום תל אביב והאמת שהבעיה היא כלל ארצית! יצא לי בתור חייל להעביר מאות כאלו בגבול – כולם כולל כולם אמרו לי שאין שם מלחמה ולא נעליים, הם באו לחפש עבודה. בלי רשות, בלי בידוק בגבולות ובלי רישום. לצערי אף אחד לא מאמין לי. אנשים מספרים לעצמם שהם פליטים ושצריך להיות הומאניים...בולשיט! אני מקווה שיחזרו למקום שלהם על גבי הפלנטה, לפני שתיווצר לנו בעיה גדולה יותר, ואני שמח לראות שיש אזרחים חכמים במדינה הזאת."

- חלק קצר משיחה מזעזעת עם שוטר באזור:  "הם לא מפחדים מהשוטרים. כל שוטר שבא לגבות עדות מפחד היום, כי הוא יודע שאותו נחקר כבר מעדכן את הקבוצה שלו שמוכנה להגיע בקבוצות ולהיכנס בו, להיכנס במשטרה...הם גם יודעים שגם במקרה ויכלאו, מה הם יקבלו? כלא 5 כוכבים..."

השבוע הגיע כבוד מבקר המדינה למדינת דרום ת"א – כדי לעשות סיור באזור – ולשבת עם מעט מן התושבים. אמרתי למבקר – שברגע ששמעתי שהוא מגיע הייתי צריכה להגיד לו משפט אחד: בתור המבקר של מדינת ישראל – עליך להצביע על המחדל הגדול ביותר של כל הזמנים בחייה הקצרים של מדינת ישראל – על כך שהפקירה מאות אלפי תושבים לסכנה ממשית ומתמדת של כל רגע ורגע. המחדל הזה עוד ירשם בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל כמה שגרם לאסון אנושי, הומאניטארי, ביטחוני וכלכלי – אם לא יטופל בהקדם האפשרי.

המבקר הביט בי...

לאחר מכן הבנתי שבסיור שעשה עם משטרת ישראל, ראה המבקר דברים שלא ראה מעולם – ותגובתו הראשונה הייתה: "מה זה הקרנבל הזה?"

הלוואי והייתי יכולה להגדיר את החיים במדינת דרום ת"א כקרנבל...

אתמול שמעתי במקרה את עוזי חיטמן, ז"ל שר את שירו בארץ הזאת...ומילות השיר לא יוצאות לי מהראש מאז...לא יאמן עד כמה היו נבואיות...

"אך יש כאלה שלוקחים
 מונופול על החכמה
 הם יודעים יותר טוב ממני
 הם יודעים יותר טוב ממך
  מה טוב בשבילי מה טוב בשבילך..."   

בדרך לעוד שבוע של הישרדות,

מאי.

www.maygolan.com

שבוע 28 - "אומה זו מילה גסה?"

הרבה זמן לא כתבתי את אשר על ליבי, הדברים היו מכאיבים מדי, פוצעים. הרבה קרה בזמן האחרון מאז הקמתה של הממשלה החדשה – הרבה חברי כנסת ושרים הגיעו לראות את היקום המקביל למדינת ת"א – מדינת דרום ת"א. כל אחד ואחד מהם הזדעזע בצורה אחרת ושונה – ואנחנו שמגיעים כל פעם להראות לו\ה את המציאות שאף אחד לא מכיר בה – חוזרים אחרי המפגש עם לב עוד קצת שבור...עם עוד קצת פחות כוחות, קצת פחות אופטימיים...מוזר נכון? הם אמורים לחזק אותנו לא? אבל עכשיו אפילו הבטחות שווא הם כבר לא מקיימים, עכשיו כל מה שנשאר זה להזדעזע ולאחל לנו כל טוב...

קראתי לא מזמן כתבה שפורסמה ב- the Guardian newspaper”" – עיתון אנגלי מוכר, שדיבר על - למה השמאל טועה לגבי הגירה?

למרות שאני מכירה את המציאות שאותה חיים תושבי מדינת דרום ת"א האומללים, היה משהו מוזר בלקרוא על כך שהעולם בצורות שונות מתמודד עם בעיות שונות ולאט לאט לומד את הלקחים הכואבים... הגעתי למסקנות מהמאמר הזה שבעצם מסבירות את התמונה כולה.

כמויות ההגירה הגדולות פוגעות בדמוקרטיה הסוציאלית ומקבלת אנשים ממדינות עניות  ומה זה נותן לשוויון גלובלי – שום כלום ודבר! למה? זו לא הדרך הנכונה להשיג עולם שווה יותר או לעזור למדינות עניות להתפתח – כי מה ההיגיון שבמקום לעזור למדינות העניות להתפתח במקום מגורם במקום לעודד עזיבה של הארץ – ובכך גם להזיק לתושבי המדינה החלשה שלנו ולעודד עוד יותר עוני ופשיעה...?

מודיעים לנו מי בעל הבית

אז כל אותם אנשי רוח ופעילי זכויות שחושבים שהם עושים עבודת קודש כשהם עוזרים למהגרי עבודה ומסתננים בלתי חוקיים - כשהעובדה האמיתית היא: שלמה שהם עושים אין באמת חשיבות, וזה טיפה בים! ובמקום להשקיע את מאמציהם בלשכנע את המדינה שלנו לעזור באמת עם משהו שיושיע את אותה מדינה ענייה, ויהווה כמנגנון עם אמיתי שיעזור לאותן מדינות עניות בצורה של מסחר, רפואה, בריאות, ועוד – הוא יוצא כנגד העם שלו- וכנגד הטענה הצודקת שיש להם את הזכות לחיות בביטחון במדינתם – הכול בשביל הרגשת האגו הפרטית שלו שבה עזר  - כביכול לאינדיבידואל אחד.

כל אותם פעילי זכויות אדם למיניהם בעצם לקחו את כל המאבק שלהם צעד מעוות אחד קדימה – והחליטו שיש להם את הזכות להעדיף את הזכויות של אותם מהגרי עבודה על פני תושבי מדינתם – כשבעצם -  דרכה הטבעית של כל מדינה ריבונית, המציאות וחובתה של המדינה היא לדאוג קודם כל לתושביה שלה לפני שהיא תדאג לכל תושבי העולם! ואין בזה שום דבר רע או מעוות – להיפך. זה כמו שאימא ואבא ידאגו קודם כל לילדים שלהם כי זוהי חובתם הטבעית.

מוזר לראות איך כל פעילי השמאל מחפשים איך למצוא הצדקות מהעבר כדי להצדיק את שנאתם לאומה שבה הם חיים – עד כדי כך שהם מרגישים גועל מהמילה אומה – כשבעצם אומה זה הדבר הכי טבעי ובטוח שיכול להיות לתושביה – זוהי מהותה של הדמוקרטיה שבחרה את הממשלה שאמורה לדאוג לאזרחיה ע"פ הסולידריות המותוות.

פליטים?

אתם חייבים להבין משהו שאני לאחרונה הייתי צריכה לעכל: המועצה לזכויות פליטים בניהול האו"ם – האחראית להמלצות וחוקים בנושא, חוקקה חוק שאומר: "שכל אזרח שזכאי להגנה מהמדינה בה הוא חי – במדינה מארחת אחרת – אם הוא נרדף בגלל גזע, דת, לאום, או חברות בארגון חברתי או פוליטי." אבל המציאות היא שחבורת האזרחים הגדולה ביותר שמבקשת מעמד פליט ולא עומדת בדרישות הבסיסית ביותר של רדיפה של אדם אינדיבידואלי (ע"פ האום עצמו) אבל היו קשורים למלחמת אזרחים או אסון טבע או קונפליקט אזורי – יכולים להיכנס לקטגוריה של עזרה הומאניטארית זמנית, אבל לא תחת חוקי האו"ם בהם פעילי השמאל כל כך אוהבים להתרברב! אין שום סיבה שהאנשים האלה יהיו פה ללא זמן מוגבל. מלחמת אזרחים, אסונות טבע, וקונפליקטים אזוריים מגיעים לסיום, הלא כן? אותם מדינות אליהן נכנסו מהגרי עבודה יכולים לתת סוג של מקלט זמני במקום שאינו מכביד על תושבי המדינה עצמה; אבל העזרה האמיתי והנכונה היא להחזיר את אותם מהגרי עבודה בחזרה לביתם ואם הם באמת רוצים לעזור - אז לעזור להם להשתקם במדינתם.



יקום מקביל לשאר מדינת ישראל

אך במקום זאת מפילים את אותם קבוצות מסתננים על שכונות עניות שם הם חיים וגורמים לסגר של המקום – וגורמים לכל האזור לרדת לחיי עוני ופשע גדולים יותר מאשר היו קודם. אין חוק שאוסר על מדינה לדאוג לאזרחיה נכון? אך מה שאותם פעילי שמאל מנסים לעשות הוא הגרוע ביותר – מכיוון שהם מנסים לגרום לתושבי העם לחשוב שאם הם דואגים לעצמם ולמשפחתם בראש ובראשונה –  אז אין להם זכות להיות אנשים אכפתיים, לבביים והומאניים באמת – אז תנו לי להגיד לכם שבהחלט יש לכם! מותר לנו לקיים את כל מצוות העזרה, התרומה וההגנה– על הזר ועל הגוי – אך זוהי לא תכונה אנוכית כלל וכלל לדאוג קודם כל לרווחת עניי ביתנו!

מה שהעידוד של פעילי שמאל כלפי מסתנני ומהגרי עבודה לא חוקיים עושה הוא בעצם לעודד לא את העניים המרודים באמת שהגיעו לחיות כאן חיים טובים יותר אלא הוא גורם לפיקחים, החכמים, השאפתניים והאמידים ביותר להגיע לכאן ולנסות להתקדם כלכלית – מה שבעצם פוגע בראש ובראשונה בכלכלת המדינה ממנה הם באו – שם אני בטוחה שראשי הממשלה לא היו רוצים לשלוח את מיטב בחוריהם לארץ אחרת.

אז בואו ותגידו לי מה כל כך הומאני ואידיאולוגי בזה?

בדרך לעוד שבוע של הישרדות...

מאי.

שבוע 27 – " מעבדות לחירות או מחירות לעבדות?! "

השבוע לקחתי את ילדיה של חברתי לסרט "ניקו" – סרט מצויר שמספר על איילים מעופפים. בסרט כמו בכל סרט אנימציה ישנם את החברה הרעים והחברה הטובים. אותם ילדים שאותם לקחתי הם ילדים שגרים לא רחוק ממני בדרום ת"א והאמת הרגשתי די אשמה שלקחתי אותם...כי בזמן הסרט ראיתי עד כמה הם כבר לא מסוגלים להתנתק מהמציאות אותה הם חיים ולהתחבר למציאות דמיונית וכיפית אחרת כמו שאר הילדים בקהל. כל סיטואציה בסרט גרמה להם להשוות אותה למציאות העגומה שלהם בדרום ת"א. כשהאייל המעופף – ניקו, הגיע להציל את חברו ממתחם הנשרים הרעים – הילדה שישבה לצידי מיד אמרה: אימלא, הם בנווה שאנן – מי יציל אותם?! מישהו אחר אולי היה צוחק אבל אותי זה כלל לא הצחיק...כשניקו האייל המעופף - אמר שהוא מחכה לגיבורים המעופפים שיצילו אותו – הבן שישב לידי אמר:  לנו כבר אין גיבורים מעופפים שיבואו להציל אותנו, הם כבר עפו...מילים כל כך שפשוטות שמציירות מציאות כל כך קשה...כשחזרנו מאותו קולנוע בצפון ת"א בחזרה לדרום ת"א – יכולתי לראות את פניהם של הילדים משתנות ללא היכר, בעצם ראיתי בהם אותי... אותה נפש כלואה בעבדות של מלחמה לזכות קיום בסיסית – שנוגעת קצת בחירות המתוקה - וחוזרת מיד לעבדות המרה...




אמלא, הם בנווה שאנן, מי יציל אותם" מי באמת"

כשהתארחתי בבית של חברים שגרים בנווה צדק השבוע, צלצל לפתע הטלפון של הבית, דבר שהיום הוא די חריג כשאנשים כבר שכחו מה זה טלפון של בית כשלשכל אחד יש שני סמארטפונים לפחות בכל כיס... אם יש טלפון בבית כנראה שזה חשוב לא..?

מעברו של הקו הייתה הודעה מוקלטת – שאמרה שהודעה זו מיועדת לכל תושבי נווה צדק פלורנטין והסביבה וההודעה באה לבשר על הסכם חשוב שהושג עבור תושבי הסביבה היקרים! מוקד חדש נפתח: מוקד אישי ומיוחד לתלונות על רעש באזור. חשוב לציין שהאזור הוא אחד האזורים השקטים ביותר - אבל מוקד חדש דנדש נפתח – אחרי הסכם פשרה מיוחד שהושג בין עיריית ת"א לוועד של השכונה!

מה יש לי לאחל חוץ ממזל טוב! אותו איזור שנחשב עאלק לחלק מדרום ת"א - למרות שבינו לבין דרום ת"א נמצאים נהרות בבל - סוף סוף יוכל לקבל קצת שקט...האם זה חל גם על מדינת דרום ת"א אתם שואלים את עצמכם... אותה מדינה שהרעש שם מקביל למלחמה גרעינית אזורית?! מה פתאום!

אל תשכחו שבעורקי תושבי מדינת דרום ת"א זורם דם אחר...דם נחות...

לנו בכלל לא מגיעות אותן פריבילגיות כמו נגיד...לנשום אוויר נקי, או כמו...ללכת ברחוב בלי להישדד, להידקר או להיאנס...או בואו אני ארחיק לכת – לשבת בגינה!!! וואו גינה! אותה גינה שרק השבוע חגגו בה מסתננים אריתראים וסודאנים בארגונם הבלתי נלאה כמובן של ארגוני שמאל מאמינים – את חג הפסח! כן חג הפסח! אותו חג שעם ישראל יצא בו מעבדות לחירות – והגיע לארץ ישראל המיוחלת אחרי עינוי של שנים כה רבות – היום יושבים בארצנו אותם פולשים שאמונתם היא בכלל אחרת – אסלאם, נצרות, אבל בטח לא יהדות...אותם מסתנני  - עבודה בשיתוף עם ארגוני שמאל קיצוני גוזלים מאיתנו את החירות הטבעית שלנו ומלגלגים עלינו בפה מלא...אותם ארגוני שמאל שאמרו שאנחנו מבצעים פרובוקציה כשרצינו להדליק נר שלישי של חנוכה בגינת לוינסקי המטונפת. אנחנו מבצעים פרובוקציה....

כשביקרתי השבוע בקריית הממשלה בת"א ראיתי עשרות מסתננים עומדים על פתחה של הקריה, עומדים ודורשים. אי אפשר היה לפספס את המבט של אחד ואחד מהם, את עיניהם הדורשות – את צורת עמידתם...הם דורשים את אחיזתם על מדינתנו – והם חכמים מספיק בשביל לעשות זאת כחוק – כדי שכשיכבשו אותנו סופית לא נוכל אפילו לערער על כך.

השבוע בכנס פעילים של המפלגה שכולכם וודאי יודעים שאני חברה בה – מפלגת "עוצמה לישראל" – הושק ארגון חוץ פרלמנטארי הנקרא – "הקרן להצלת עם ישראל" – שב"ה ברבות הימים כשנוכל להרגיש שעם ישראל לא עומד בסכנה תמידית, נוכל לקרוא לה הקרן לישראל. הקרן הזאת להבדיל מאחת אחרת שקרויה בדומה לה – תפעל למען עם ישראל! למען צביונו! למען קיומו! אחד מהנושאים שבהן תעסוק הקרן תהיה עמותה שתוקם להילחם בתופעת המסתננים שהולכת ומתפשטת ברחבי הארץ – ובקרוב מאוד כבר לא תהיה רק בעייתם של תושבי מדינת דרום ת"א. העמותה תפתח את ידיה לכל מי שירצה לעזור ולתרום למען המאבק העצוב של אזרחי מדינת ישראל; על זכותם לביטחון, ועל זכותם להישאר בבתיהם מבלי שיגרשו אותם לא רק מסתננים וארגוני שמאל – אלא הרשויות עצמן שלא אוכפות את החוק ונותנות לאזרחים לחיות בצורה מחפירה בה הם מנסים לשרוד.

אני קוראת לכולכם להירתם לארגון שיושק אחרי חג הפסח – שנוכל להמשיך ולהגיד שבבית בו גדלנו זכותנו לחיות! ומהעבדות ממנה השתחררנו לפני כל כך הרבה שנים – וכיום חלקם הגדול של אזרחי מדינת ישראל עדיין נמצא בה – נוכל להשתחרר ליום שבו מדינת היהודים תהיה מקום בטוח לחיות בו.

אני מאחלת לכולכם ולכל עם ישראל חג פסח שמח וכשר. שנזכה כולנו להגיד שהארץ בה אנחנו חיים היא ארץ של חירות אמיתית של העם היהודי. וב"ה שיונתן פולארד שחירותו נשללה ולא מוחזרת לו – תוחזר לו בקרוב בימינו – אמן!

בדרך לעוד שבוע של הישרדות,

מאי.

שבוע 26 – " בזה אנשים מתעסקים ?! "

בשבועות האחרונים הרגשתי כמי שמנסה להציל את שרידיה האחרונים של ספינה טרופה שעומדת לטבוע למעמקי הים בכל רגע. כאילו צד אחד של הספינה מתחיל לשקוע וברגע שייצבתי אותו, מתחיל לשקוע גם הצד השני. לאט לאט בורחים כל הנפשות החיות על הספינה ונשארים רק האמיצים ביותר, אלה שלא מוכנים לנטוש את הסיפון. הספינה נדה הלוך ושוב בחוזקה, הבחילות איומות. אך מדי פעם ישנה אתנחתא קלה שבה הים מחליט לרחם עלינו ומוציא את קרני השמש החמות – אך הזמן הזה קצר מאוד, מאוד.

ובינתיים ביקום מקביל, על האדמה היבשה, הנוחה, היציבה, מתקיימת לה מציאות אחרת לגמרי...

"זו סטירת לחי לסביבה", "הצבע הנוכחי מתאים לבית חולים לחולי נפש אבל לא לסביבת מגורים" – כך אמר בכתבה שהתפרסמה במגזין סופ"ש של ידיעות תל אביב תושב רמת  - אביב ג' אוריאל לין, לשעבר חבר כנסת וכיום נשיא איגוד לשכות המסחר – בהקשר למאבק העיקש שהוא מנהל כבר זמן רב כנגד צבעו החום של בניין קופת חולים כללית שלטענתו פוגע בנוף של רמת אביב ג' ומזכיר בית סוהר או בית חולים לחולי נפש. תתקשו להאמין כמה משאבים מושקעים במאבק הזה על צבע של בניין בשכונה בת"א...

יש לי רק דבר אחד להגיד על זה – גזענים! גזענים שכמותכם! מה הבעיה עם זה חום?! למה כי הוא כהה?! למה כי הוא לא לבן? בושה וחרפה לאן הגענו במדינת ישראל! לא לרצות בניין רק בגלל צבעו?!

?...באיזה צבע הבניין הזה

בזה אנשים מתעסקים?! באמת?! אז כשתושבי מדינת דרום ת"א נלחמים על עצם קיומם, על עצם ביטחונם והישרדותם – זו כנראה לא מלחמה ראויה! לא לתקציבים, לא לסיקור תקשורתי ובטח ובטח שלא לאכפתיות מאיזשהו גורם אכיפה רשמי במדינה הזאת. בזמן שבתוכניות בידור קוראים לתחנה המרכזית "סודאן טאון" תמשיך מדינת ישראל להתעלם מהזעקה הכואבת של תושבי הדרום שנרמסים ונכבשים על כל היבט אפשרי – ביטחון, זהות, גאווה - ותושבי רמת אביב ג' ימשיכו לקיים מאבק עיקש ולא מתפשר על אופייה של שכונתם שכמובן לא ייתן למסתנן או זונה או נרקומן אחד  אפילו להיכנס לפתח שכונתם הנוצצת – הרי הם ועיריית ת"א הם אחוקים – אחרת מי יממן את שיפוץ הבימה בעוד כמה שנים...? אבל רגע, אם אני לא טועה גם תושבי שכונות מדינת דרום ת"א משלמים ארנונה לא? משלמים מיסים לא? לא מגיעה לנו את אותה רמת חיים? חחחחחחח על מי אני עובדת, איזה רמת חיים...עזוב מר ראש עיריית ת"א – לא מבקשת את אותה רמת חיים, רק רוצה אוויר נקי לנשום, אפשר? רק רוצה להיות מסוגלת לרדת למכולת בלי לפחד אם אחזור בבטחה אפשר? עזוב, רוצה לצאת מכניסת ביתי ולא להיות מאוימת ע"י נרקומנית שמלווה במסתנן אריתראי להגנה - במזרק שהיא החזיקה בידה רק בגלל שביקשתי ממנה לא להזריק במדרגות הקומה שלי. אפשר???

...ברמת אביב כבר היו מזמינים משטרה

אני חייבת לציין שכשאותה נרקומנית עמדה מולי עם המזרק חשוף בבוקר של יום שישי האחרון כשירדתי ממדרגות הבניין, לא ראיתי שום מצוקה בעיניה. חיפשתי לראות את אותה סטלה שגורמת לה לאבד את שפיותה, את אותו עצב שגורם לה לעשות דברים מתוך  כאב, אך להפתעתי כל זה לא היה שם. כשהיא אמרה לי:  "אני פה עם בעלי, מה את רוצה ישרמוטה..." – הסטתי את הראש וראיתי את המסתנן האריתראי שעומד עם לבנה בידו (אותה לקח מהדלת השבורה שעומדת בפתח הבניין ומשמשת כמעצור) עומד מחייך, יודע שהכוח - לא רק הפיזי, אצלו ביד. הרי מה כבר אני יכולה לעשות? לקרוא למשטרה...חחח הצחקתם אותי...בסופו של דבר הייתי צריכה לעשות אחורה פנה ולהזעיק תגבורת מהסוג שבאמת יגיע בזמן הקרוב לעזור לי ואלה פעילי שכונה...את זה הפעם לא פרסמתי בפייסבוק כמו מקרים קודמים רק בשביל לא לסכן עוד פעילים אמיצים שאני יודעת שיסכנו את חייהם למעננו.

בהמשך אותו שישי מרנין הלכתי לשוק לוינסקי לשם בימי שישי מגיעים אלו שרוצים לחוות "שוק דרום תל אביבי" מה שנותן להם הרגשה שהם עמח"א, חלק מ"השכונה"... בדרך ראיתי מסתנן סודני הולך עם טי שירט ירוק שעליו כתוב: "אני עם זהבה גלאון"...המסתנן שבקושי יכול היה לעמוד על רגליו מרוב שהיה שיכור היה מבחיל למדי, ולאו דווקא כי  היה שתוי ודי מפחיד ומאיים יש לציין, אלא בגלל אותו צבע ירוק עז ומבחיל שמשתמשת בה מפלגת מר"צ – שהאיר את פניו השיכורות של אותו מסתנן...הניגוד היה ברור – ואיתו גם הצביעות הדוחה...ובכל אותו זמן מהדהדת בראשי הצעקה שצעק מסתנן אריתראי בסניף דואר פין ביום חמישי האחרון – "מהר מהר, אין לי זמן אתם לא מבינים? מחכים לי, יאללה..." זה  אחרי שעשה עבודת ניירת של שעה ורבע עם פקידת הדואר ואחריו מחכים שובל של תושבי השכונה...

חבורת הגשש החיוור כנראה הקדימה את זמנה כששרה – "עובדים עלינו בפנים ואנחנו לא לומדים...לא לומדים...לא לומדים..."

אז בזמן שהסחבת של בתי המשפט נמשכת - מתעללת ולועגת למדינת ישראל ולתושבי מדינת - דרום ת"א בפרט בכך שאומרת שכל בתי העסק הלא חוקיים נמצאים "בתהליכי סגירה"  - תמשיך מדינת ישראל עם הסחבת האין סופית שלה עם ההתעללות והלעג לנו – לתושבי מדינת שרום ת"א המוזנחת, המטונפת, הבזויה – עד שהיא תיסגר מעצמה ללא תהליכים נוספים...

בדרך לעוד שבוע של הישרדות,

מאי.

שבוע 25 – "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק..."

 

"שלום לך מאי גולן. שתיקתך רועמת, נשמח לשוב ולקרוא את הבלוג שלך………..שכנייך למכה שאינה כתובה בתורה !!!!!!!…"

זו רק אחת מהתגובות הרבות שקיבלתי לאחרונה… אבל המילים איתן בחרה שכנתי לסיים עימן, אומרות הכל… האם יש פה מכה שאין לה מזור? אני חושבת לעצמי, או שזה מה שרוצים שנאמין בו אותם אנשים שנמצאים במסעם הרצוף לדיכוי העם היהודי…

הרבה דיברתי על המציאות אותה אני חיה, אותה מציאות שאני רואה מכאן אבל הרוב לא רואה משם; אבל לאחרונה ההבנה הכאובה שהייתה לי היא לא המציאות הנוכחית, אלא העתיד שמתהווה לו דרך המציאות הזאת שאני רואה, אבל אחרים לא רואים וגם לא מצפים לתוצאות ההרסניות שהולכות ומתקרבות בעקבותיה…

בבוקר שישי האחרון שמעתי ברשת ב’ אישה, אם לילדים, שסיפרה איך רדף אחריה מסתנן סודני כשהיא הולכת לביתה בשעות הערב. כשהחלה לרוץ הוא התחיל לרדוף אחריה ובתיאור הקשה שלה היא אמרה איך שכל מה שיכלה לראות בחושך זה את הלבן הבוהק בעיניים שלו. כשהגיעה הביתה סגרה את כל החלונות והדלתות, החזיקה סכין בידה והתקשרה למשטרה שלא איחרה לבוא – אחרי שעתיים. אפשר היה לשמוע את הפחד בקולה אבל יותר מזה היה אפשר לשמוע את העתיד השחור שדופק על דלתותיהם של אזרחים רבים שבינתיים מצליחים להסתגר ולהתחבא ממנו עד בוא אור היום. מעניין אותי אם גדעון לוי ההומניסט הבלתי נלאה היה נותן לסודני כזה לרדוף אחרי חברתו הצעירה ממנו ביותר מ-25 שנה אחרי שהם יצאו מאירוע התרבות של אזרחי סודן ביום שישי האחרון  – אהה סליחה זה לא יקרה בשעות היום – וכנראה שהדם שזורם בעורקי גדעון לוי הוא דם אחר. איזה דם – אני לא בדיוק רוצה לדעת. אז תמשיך לדבר על ה"שלום" השקרי שלך אדון גדעון לוי – אבל תזכור שצדק בסופו של יום עוד יעשה…

הרי למה שתרצה להחזיר את המסתננים? בכלל למה שכל אותם "צפונים" ירצו… הרי בסופו של דבר את מי ישרתו אותם מסתננים סודנים ואריתראים אם לא את האליטה השמאלנית בבית הקפה דובנוב של חברת הכנסת זהבה גלאון לא? מי ישטוף את הכלים של השניצל עם הצ’יפס שבולעת חברת הכנסת גלאון מדי יום…?

לא מזמן התארחתי אצל רב גדול וחשוב, ביחד עם עוד כמה אנשים חשובים שסיפרו לו על מה שקורה בשכונה בה אני גרה. הוא אמר לי בתגובה למה אני לא הולכת עם אקדח להגנה – ואני עניתי לו חצי בצחוק חצי בעצב  – שזה מכיוון שאם יהיה לי אקדח אני אשתמש בו… כל הנוכחים בחדר צחקו צחוק גדול – אבל הרב הסתכל עלי והבין שהדבר יותר עצוב ממצחיק, ואמר שהקדוש ברוך הוא ימשיך להגן עלי. חשבתי על כך רבות. על איך שבמדינה שלי אני מופקרת לסכנה ללא אפשרות להתגונן – וזה גרם לי לחשוב על מעשיהם של אותו ארגון של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים "לה פמיליה" – כשהודיעו על החלטתם להפסיק את פעילותם במועדון.  אינני מצדיקה אלימות משום סוג – אך אני חושבת לעצמי – האם כשדוחפים אותך לפינה, מתגרים בך ללא הפסקה, האם לא תצא מדעתך?! ולבסוף כשתראה שאחרי כל מה שעשית גם מוותרים עליך – האם לא תרים ידיים?!

אז בזמן שחברי הקהילה הסודנית והאריתראית מקיימים אירועי תרבות, חתונות עם לימוזינות, וערבי שכרות אין סופיים – בתי הכנסת שלנו בשכונות הדרום עומדים נטושים, הרוסים, כואבים. בתי כנסת שעד לפני כמה שנים היו שוקקי חיים ויהדות.

לא עוד. רבות סיפרתי לכם על בית הכנסת האהוב עלי – בית הכנסת: "עץ החיים"  שהיה במקור בית כנסת לעולי יהדות קווקז- בית כנסת יפהפה שאני אישית נלחמת כבר שנים שגדרותיו יפסיקו להוות כמשתנה למסתננים סודנים ואריתראים שלשמחתם של פעילי שמאל קיצוני שנמצאים מדי יום בגינת לוינסקי – משתינים ומחרבנים כאוות נפשם על קירות בית הכנסת. בית הכנסת שעומד בפתחה של גינת לוינסקי ברחוב שדרות הר ציון 13 הוא בית כנסת שהיה מהווה שנים מוקד לתפילות של כל תושבי השכונה ואף היווה מקום לאירועים רבים. חלק מהרגעים הכי יפים של ילדותי היו בבית הכנסת הזה והחלום הגדול הוא – שגם צאצאיי העתידיים עוד יזכו להתפלל בו .

מפגינים למען בתי הכנסת השדודים

אני מזמינה אתכם מחר, יום ראשון  – ה- 17.2.2013 לבוא ולעזור לי להפיץ חיים בבית הכנסת – עץ החיים – בשיעור לקראת פורים שיעביר ד"ר מיכאל בן ארי – על מנהיגות נגד הזרם – ממרדכי היהודי עד ימינו…

http://www.south-tlv.co.il/article7819

רק השבוע נודע לי שהעירייה נתנה אישורים למסתננים סודנים ואריתראים להתחתן בבית כנסת בשכונות הדרום בטקס נוצרי מול היכל הקודש  – ויותר מזה אף פתחה להם את בית הכנסת הנטוש למסיבות ואירועים של אותם "פליטים" אומללים. חלק מהקטעים אף נמצאים ביו טיוב אך העדפתי לא לתת לזה במה כאן. אני לא אתן לזה לקרות בבית הכנסת שלי שבו למדתי – מהי כוחה של תפילה  .

המציאות האלימה והעגומה של תושבי מדינת דרום ת"א

בדרך לעוד שבוע של הישרדות.

מאי.