שבוע 35 - מלכת הדרום... / החיים על פי מאי גולן

כבר הרבה זמן שלא כתבתי את הבלוג שלי – "החיים של פי מאי" שכפי שכבר הספקתם להבין מדבר על המציאות שלי ורק שלי בדרום ת"א הארד קור – התחנה המרכזית הישנה; ולא כתבתי אותו מכיוון שהמציאות שלי כל כך מתעתעת, כל כך מסובכת שבלוג שבועי אחד כבר הרגיש לי לא מספיק בזמן שכל יום אני חווה סיטואציה הזויה אחרת, והיום בעידן הפייסבוק הכל כך אינסטנט ומיידי אני רוצה לשתף אתכם עכשיו, לקבל את התמיכה המיידית והכל כך מחזקת שלכם כבר במקום.

אני חייבת לציין שיש לי יחסי שנאה אהבה עם הפייסבוק. מצד אחד אני מודה להשם עליו כל יום – כי בתור מי שמאמינה שכל דבר קורה בגלל סיבה אני יודעת שגם הפייסבוק פה בגלל סיבות רבות ואחת הבולטת והחשובה מבחינתי בעולם המודרני שלנו היום היא התקשורת. אותה תקשורת שמייצרת ידיעות ובונה דעת קהל. תקשורת שמאכילה בכפית – די מלוכלכת ולא נקייה, את התינוקות השבויים שלה – התינוקות שאוכלים ממנה בבוקר והולכים לישון איתה בקיבה בערב. והפייסבוק, אותה רשת חברתית, שנתנה לנו, העם, אותו אזרח פשוט ועממי שתכלס, חי את המציאות האמיתית מחוץ לקופסה הזאת שיושבת לנו בסלון. את הזכות להגיד את האמת – פשוטו כמשמעו ולזכות של האמת להישמע אין מחיר.

מצד שני אותה רשת חברתית שיעבדה את חיינו אליה. אנחנו מרגישים מחוייבים לענות לכולם, לשתף, לפרסם – להיות חלק ממשהו שאין לו סוף. בשנה האחרונה אני מוצאת את עצמי עובדת – בפייסבוק יותר מבכל עבודה רגילה אחרת.

אבל בכל זאת אחרי השבוע שעבר עלי הרגשתי צורך עז לכתוב את הבלוג שלי, כי הבנתי שאין מחיר לתמיכה שקיבלתי מכם. אין מחיר לחיזוק והאהבה הגדולה שעטפה אותי השבוע מכל עבר.

אני כבר רגילה שתוקפים אותי כל מיני יפי נפש במיוחד בתקשורת הישראלית ואני מדגישה הישראלית בתור מי שהתראיינה כבר לתקשורת אמריקאית, ערבית ואף אפריקאית – אך מעולם לא קיבלתי את הרצון העז הזה שיש לתקשורת כאן לנסות להכשיל אותי ולהפיל אותי – ולמה? ל-מ-ה..? זאת השאלה הגדולה...אולי כי אני משקרת? למרות שכל דבר שאמרתי אי פעם היה בדוק ומדוייק. אולי כי אני מדברת מחוסר ניסיון? למרות שאני חיה את מציאות הזוועה של דרום ת"א מאז שנולדתי. או אולי כי אני פשוט לא משקרת, ולא מדברת מתוך בלוף, וזה מה שמפריע להם...

כשאמר לי השבוע גיא לרר – מנחה התוכנית: "צינור לילה" שאני מלכת הדרום – תוכלו לשמוע מתשובתי ברקע שלא בדיוק נשמעה מפאת קולו שגבר על שלי – שאמרתי: אני לא רוצה להיות מלכת הדרום, ובלב המשכתי ואמרתי לעצמי המלוכה הזו נכפתה עלי...והאמת, ככל שהמשכתי לחשוב על זה בהמשך השבוע הבנתי שבין אם הוא אמר את זה בציניות וזלזול ובין אל לאו – אני גאה. גאה להיות מלכת הדרום – אותו דרום שנלחמתי על כבודו האבוד עוד שהייתי בב"ס בצפון ת"א והופליתי בכל שנותיי שם על ידי המורים והתלמידים כאחד כי סומנתי כדרומית המלוכלכת שהגיעה לזהם את טוהר הצפונים. אבל לא וויתרתי ותמיד, תמיד הייתי גאה בבית שלי – בשכונה. אותה שכונה שהכתב אמנון לוי בתוכניתו פנים אמיתיות – אעלק, ניסה להשפיל איתה את חברת הכנסת ויו"ר ועדת הפנים מירי רגב – כשבעצם אין שום פסול או רע בשכונה! יש מישהו שלא בא מהשכונה?! גם רמת אביב ג' היא שכונה! אדון אמנון לוי שחושב שהוא נורא חכם אבל בעצם אין לו חצי מהאינטיליגנציה שיש לילדי שכונה – שלמדו בבית הספר הכי טוב בעולם – הבית ספר של החיים. של הצניעות. של החום והפשטות לא של אריסוקרטיה מזוייפת והמונית. ודרך אגב, הגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה ויחשוף את פניו האמיתיות של אדון - אמנון לוי שנורא רוצה להיות אשכנזי אבל מה לעשות הוא לא!  הוא גם נורא רוצה להיות עיתונאי תחקירים אבל מה לעשות שכל מה שהוא עושה זה לנפח זבוב לפיל בהמון המון אויר! ונורא רוצה להראות שהוא הגיע מאיזה מקום נורא חכם ונאור – למרות שגם אתה אמנון לוי סה"כ באת מהשכונה! אז הפנים הפנים האמיתיות שלך כנראה קצת יותר צבועות ממה שאתה בוחר להראות...! סימני הקריאה דרך אגב שאתם רואים בסוף כל משפט, נועדו להשתוות לפרומויים הגדולים והמוגזמים לפני כל תוכנית שלו שבסוף מתגמדים לעומת המציאות, כמו גם העריכה המגמתית שגורמת לציבור הצופים להאמין במשהו שלאחר מכן מסתבר כשונה לגמרי.

השבוע שלי המשיך עם עוד מלכה – רק מסוג אחר...הסוג שממליך את עצמו. אני מדברת על אותה מנחה של התוכנית: "עולם הבוקר" שאליה הוזמנתי ובוטלתי, שבמקום להתנצל שמערכת התוכנית אותה היא מנחה נתנה לי להיטרטר מ- 6:00 בבוקר ולחזור הביתה מאופרת בכבדות, בלי שהתראיינתי - והצלחתי להעביר עוד טיפ טיפה מהמציאות הכבדה והקודרת עוד יותר של מדינת דרום ת"א – היא הניפה את ידיה הממלכתיות בכעס מאופק (כיאה למלכה) ובביטול גמור ביטלה את זכותי להגיד את אשר על ליבי באותה רשת תקשורת שלא נתונה ברוך השם לחסדיה של אף גורם, אלא רק לחסדי האמת שלי. האמת שלנו.

זאת בנוסף כמובן לעיוות המציאות ושקרים לבנים שונים שמותר לה להגיד עלי – כי אני אומנם "מלכת דרום ת"א" – אבל היא מלכת התוכנית שנמצאת בטלוויזיה. נכון שזו לא המציאות, מה שקורה בקופסה הזאת שמחוברת לחשמל לעומת המציאות שלי - שלא מחוברת לשום דבר חוץ מלהרבה כאב...

אבל מה זה משנה...

השבוע הזה השאיר בי חותמת עמוקה. וזה לא שלא ידעתי איך התקשורת עובדת קשה כדי להסתיר את האמת שאני מנסה בכל נשמתי לחשוף, לא. זה שהבנתי סוף סוף שאתם עם ישראל – הוא הכח האמיתי! אתם ורק אתם יכולים לשנות, להשפיע, להגיד את המילים שלכם שיש בהן כל כך הרבה עוצמה – כל כך הרבה נתינה.

כח החיים ביד הלשון אמרו חכמים ולכל אחד מכם יש כח של חיים שלמים וגדולים.

מהעם יתחיל השינוי, מהאזרחים תחול המהפיכה – מהפיכה של תרבות, מהפיכה של שלטון, מהפיכה של צדק.

בדרך לעוד שבוע של הישרדות,

מאי.

שבוע – 34 - "מוניות השירות שהפכו למוניות הרשעות..."

מי שמכיר את העיר תל אביב יודע מהן מוניות השירות. לרבים מתושבי ת"א שאין להם רכב פרטי ומאסו בנסיעה מתישה באוטובוס, הם מרשים לעצמם מדי פעם כשאין יותר מדי נסיעות ליסוע במונית שירות – המיניבוס. המיניבוס בעיקרו בתוך ת"א מורכב מ - 3 קווים עיקריים – קו 5 שנוסע לכל רוחבו של רחוב: רושטילד, דיזינגוף, עד ליהלום העיר – שכונת בוולי. מיניבוס קו – 4 שנוסע לרוכבו של כל רחוב אלנבי – בן יהודה – עד לעוד בונבון – נמל ת"א – ומיניבוס – קו – 51  נוסע מדרום ת"א עד לעיר פתח תקווה. עד כאן מודיעין מאי גולן. ולמה אני מספרת לכם את זה? 

אתם צריכים להבין, שלאנשים עובדים – לא משתלם בדרך כלל ליסוע במיניבוס – מכיוון שמי שנוסע לפחות פעמיים ביום יש כרטיסים באוטובוס הרבה יותר משתלמים חודשית. ולכן מוניות השירות עד לפני כמה וכמה זמן היו נחשבות ל- luxury   - פינוק מהיר כדי להגיע למקום חפצם של תושבי דרום תל אביב כשהם נוסעים אל עבר המדינה המקבילה – צפון תל אביב. לא עוד. 

היום מוצאים את עצמם תושבי דרום תל אביב מעדיפים לשלם יותר על ה"כיף" של ליסוע באוטובוס מאשר במיניבוס ולמה אתם שואלים? כי עכשיו שולטת במיניבוסים כל האוכלוסייה האריתראית והסודנית – שכמובן ממקומם הטבעי כ"פליטים" לא צריכים לחסוך- אלא נוסעים במיניבוס לכל מקום שחפצה נפשם. עדיין לא ברור מה מפריע לנו בזה שהם נוסעים מן המניין נכון? 

אז לפני שאספר על המקרה שלי, הנה טעימה קטנטושית מהמקרים בהם המייל שלי הופץ רק השבוע:

מיניבוס קו 4 השבוע: מסתננת מאריתריאה דורשת מאישה מבוגרת שיושבת על ידה בשורה האחרונה – על ידה – אני מדגישה שוב - להעביר את הכסף קדימה לנהג – כשהאישה המבוגרת אומרת לה שהיד שלה כואבת ושהיא לא יכולה להעביר – יורקת המסתננת האריתראית בפניה של האישה בת ה-55 וקוראת לה בשפתה העברית הצחה: שרמוטה! האישה המבוגרת ההמומה – מתחילה לבכות ומבקשת מנהג להזמין משטרה. הנהג שמתעלם לחלוטין מהאישה מבקש משאר המסתננים מאריתריאה שמילאו את המיניבוס להרגיע את הבחורה שירקה עליה. האישה המבוגרת שנוסעת בפחד עד מקום הירידה שלה בבן יהודה – יורדת מושפלת ומפוחדת – מדינת ישראל 2013!

...הסמל שעל הכובע הוא לא מקרי

מיניבוס קו 51 – שבוע שעבר – עוד אישה מבוגרת צופה במתסנן אריתראי שמטריד בחורה דתייה – שיושבת לפניו. כשהיא מבקשת ממנו להפסיק הוא צועק עליה שוב בשפת האם שלו – העברית: " סתמי תפה! מי שאל אותך?! " הנהג ממוצא ערבי – מבקש בשפה הערבית מאותו מסתנן אריתראי להפסיק. הבחורה שרועדת כל הדרך לא מוציאה הגה מהפה – עד מקום יריתדה בעיר בני ברק...הסודני שירד לאחר מכן בפתח תקווה – עוד מאיים על האישה שניסתה להרגיעו ואומר לה – חכי חכי...

השבוע מיניבוס קו – 5 – אני עולה למיניבוס קו 5 ממוצאי במדינת התחנה המרכזית. הנסיעה מתנהלת על מי מנוחות במיניבוס עד שכמה מטרים לאחר מכן עולים זוג מסתננים מאריתריאה למושב האחורי. הזוג שצועק, משתולל משמיע מוסיקה מהאייפון ושוכב אחד על השני על כל ארבעת המושבים של המושב האחורי – משליטים טרור על כל נוסעי המיניבוס כולל הנהג – שאומר לי מה אני אעשה? מה אני יכול לעשות? 

אני שדרשתי מהנהג לעצור את הנסיעה ולהזמין משטרה – התעמתתי כמובן עם אותו זוג (אלים במיוחד יש לציין) – שאמר לי שוב בעברית מדהימה: מי את יא מניאקית שהקדים את הדחיפה שלהם כלפי אחורה. אני שהצלחתי לדחוף את שניהם חזרה ( ללא עזרה מאף אחד מנוסעי המיניבוס – אדישות שהדהימה אותי לחלוטין), החלטתי להתחיל ולצלם אותם – תוך כדי שהם מתעמתים איתי בצורה אלימה. במהלך העימות אמרתי להם לקום מהמושבים עליהם הם שוכבים בלי נעליים – ואתם יודעים מה ענתה לי המסתננת מאריתריאה –ששלושת שרשאות הזהב על צווארה סינוורו אותי בשלב מסויים: "זאת לא מדינה שלך – אנחנו נעשה מה שרוצים!" היא מיהרה להגיד את – הרוצים – ולכן לא הוסיפה מילת שייכות לפני...היה מעניין לראות איך היא ידעה להגיד לי את המילים הספציפיות האלו – כאילו שהיא יודעת טוב מאוד על מה היא מדברת...

המקרה הסתיים כשהתקשרתי למשטרה והם מיהרו לרדת מהמיניבוס – אך אני יכולה להבטיח לכם שאף אחד מהמקרים הרבים שמתרחשים בזירה החדשה – המיניבוס הצפוף – לא נגמרים ככה...

ולמה אני לא מופתעת? קבלו את הסיפור הבא...(שוב אחד מיני רבים שאני לא יכולה שלא לשתף אתכם בו...)

שלום מאי, אני חייב לספר לך מה קרה לי:

אתמול נסעתי באופניים ברחוב משמר הירדן,

ואני רואה רכב שנוסע בצורה איטית ולא עקבית, ובתוכו 4 אזרחי אריתריאה. שאלתי את הנהג אם יש לו רישיון, החבר שלידו שלף רישיון שלו (לא של הנהג) והרישיון הוא מאריתריאה. 

הזמנתי משטרה, עד שהגיעה הניידת (חצי שעה אולי יותר) הם יצאו מהאוטו ואמרו לי בפנים שהם הולכים להגיד שהוא לא נהג אלה האדם עם הרישיון מאריתריאה. 

השוטר הגיע, בדק ניירת, ואמר שהם טוענים שזה עם הרישיון מאריתריאה נהג (אין לו רישיון ישראלי).

עזבי את העניין שהם שיקרו לשוטר והוא אמר לי שאם אגיש תלונה זה מילה שלי נגד שלושתם (נשמע לך הגיוני?!?!?), מה גם שבדקתי בבוקר, אם מותר לאזרח זר לנסוע ללא רישיון ישראלי.

ברור שבמוקד 100 מידע לציבור לא ידעו, התקשרתי להגירה, היא זרקה לי כמה מילים על עד שנה מותר, פניתי לגוגל (היחיד שכנראה מכיר את החוקים במדינה) ושם רשום מפורשות כי עד שנה ברצף ניתן לנסוע עם רישיון זר, ולאחריה הדבר נחשב לא חוקי. 

כמובן שהשוטר אתמול לא ידע זאת (מין נוהג של המשטרה לא לדעת חוקים הקשורים לאזרחים זרים) ולא בדק את הקריטריון הזה.

בקשתי אלייך, העלי את הנושא ברגע שיש לך הזדמנות מול גורם ממשלתי, אני גם כותב מכתבים אבל אלו הולכים פקידים שמתחמקים מלענות באמת, וברורה לי שש מדיניות הסתרה בכל הנוגע לאכיפת החוק כשמדובר במסתננים/אזרחים זרים.

המלחמה על הכביש לא מספיקה - עכשיו נוספו מסתננים

וכל מה שאני יכולה לענות זה – שאם הם עושים כל העולה על רוחם על הכביש ללא רשיון חוקי – אז הם יעשו את כל העולם על רוחם בכל מקום, בכל מצב, בכל דבר.

והפצצה ממשיכה לתקתק...

בדרך לעוד שבוע של הישרדות.

מאי.

שבוע – 33 - "עיר ללא רחמים"

מצאתי את עצמי לומדת הרבה בשנה האחרונה מנהגי מוניות...אותם אנשים שרואים הכל מתוך מקום בטוח – ומגבשים בדרך כלל דעה די נייטרלית – הרי הם בסך הכל יכולים ליסוע מכל מקום שלא מתאים להם...חוץ מזה שלכל אחד מהם תמיד יש מה להגיד; תמיד ישנה הערה, שאלה וגם טענה. מה שיש להם להגיד, לשאול ולטעון בדרך כלל מורכב מהרכב המשפט הבא: מה – "את גרה פה?" "למה - את גרה פה?!" ו – "טוב נו מה לעשות – תראי איפה את גרה..."

לפעמים גם אני עייפה ואני אומרת שאני רק מבקרת פה, כי גם לי לפעמים אין כח להתחיל איתם את הדיון הזה ב-10 דקות המנוחה שאני רוצה ממקום למקום – שבסופו של יום גם מסתכמות באותו משפט: "טוב חמודה, יהיה טוב..." ולכן אני בוחרת לוותר על סיכומי השיחה הללו; מה שכן מפתיע אותי כל פעם מחדש זה לאו דווקא קורה שאוספים אותי ממדינת התחנה המרכזית בה אני גרה, אלא שמחזירים אותי אליה – בדרך כלל שזה מהצד השני של העיר: מדינת צפון ת"א. אני נוכחת לראות איך שפת הגוף של הנהג משתנה, נהיית לחוצה יותר, עצבנית. חלק גדול מהם נועל את הדלתות ורק ממהר לברוח מהמקום כשאני יוצאת מהמונית – למעט כמה צדיקים שממש מחכים לראות אותי נכנסת...מה שמעציב אותי ביותר אלו הנהגים שאני ממש רואה עליהם את הכאב הזה של הסטירה המצלצלת שהם מקבלים כשהם רואים איך משתנה הנוף מבעד לחלון של איפה שהיינו לפני דקה ולאן שהגענו עכשיו...זה קשה, כי זה אומר שצריך להכיר במציאות הזאת - שכולם בתוך ליבם (לא עמוק במיוחד) יודעים שצריך בדחיפות לקום ולהילחם עליה, אבל לאף אחד אין כח ואין את הסבלנות ולכן הם ממהרים ללחוץ על הגז כי רחוק מהעין רחוק מהלב...

עיר ללא רחמים...

השבוע נסעתי עם נהג שהאמת, שכשאמרתי לו לאן אני צריכה להגיע (דבר שבדרך כלל גורר תגובות רבות), הוא לא אמר כלום, והנסיעה איתו הייתה מאוד שקטה (גם דבר שלא רלוונטי למי ששומע לאן הוא צריך להסיע אותי); אבל אז ברגע שעלינו מאיילון במחלף לה גוארדיה ועברנו את גבולותיה של מדינת ישראל אל עבר היקום המקביל – שנקרא דרום ת"א וראינו בשניות איך הרחובות שוררים אימה,הנהג השקט אמר בשקט, כמעט לעצמו – עיר ללא רחמים...

מה? שאלתי, הוא שמע אותי כאילו התעורר ממחשבה עמוקה ואמר לי – הגענו עכשיו אל העיר ללא רחמים...לא עניתי, הוא גם לא ענה...דבר שלא אופייני לי בדרך כלל...אבל משהו עצוב מאוד היה באוויר...עצב עמוק...

באותו לילה הרהרתי במשפט הזה...עיר ללא רחמים...ושאלתי את עצמי? כלפי מי אין רחמים? כלפי המסתננים העושים כל העולה על רוחם ברחובות ומשליטים טרור?! ממש לא...אולי כלפי הקשישים האומללים שבשנים בהן הם אמורים לנוח מחייהם בהם עמלו כל כך קשה, הם חיים בכזה פחד שכל יום הם מודים על ההשגחה הפרטית שעזרה להם לצאת מהבית לכמה דקות איומות...או אולי לצעירי השכונה שלא מבינים לאיזו מציאות מופקרת הם גדלו ועל כך שכל האנרגיות שלהם מושקעות במקרים שמותחים כל עצב שקיים בליבם וגופם...ומה יהיה על נפשם אני שואלת עצמי?! נערים ונערות שבמקום ללמוד, לעבוד, להקים בית ומשפחה – משקיעים את כל כולם למען הבית בו גידלו אותם הוריהם בגאווה – והיום נהפך למקור בושה.

אבל היום העובדה היא שהבושה היא כבר לא שלנו! היא דווקא של אלה שמרגישים - מורמים מעם. כשבמדינה שקוראת לעצמה "מדינה מתוקנת", במרכז עיר התיירות שלה – סייר ביטחון צריך להצטרף לעובדי העייריה שמרוקנים את פחי האשפה?!

שב"מדינה מתוקנת" – עובדים מסתננים שלא נבדקו רפואית – והוכחו שהגיעו ממדינה עתירת מחלות וממשיכים לבשל את האוכל בכל מסעדה, בית קפה, ודוכני מזון מהיר בת"א?! זה כמובן אחרי שהם מנקים את השירותים ללא כפפות – היישר אל עבר חתיכת הירקות במטבח – ללא שטיפת ידיים – דבר שראיתי במו עיני במסעדה בנמל ת"א! דרך אגב, כשניגשתי למנהל המשמרת להתלונן, אתם יודעים מה הוא ענה לי?! מה את רוצה? יש לך ישראלים שיבואו לעבוד במקומם?!

זאת אותה מדינה "מתוקנת" שבה ניגש אלי חייל ברחוב שזיהה אותי לפני כמה ימים ואמר לי – מאי גולן אני מצדיע לך שאת גרה כאן – אני אישית מפחד יותר להסתובב פה, מאשר עם הפלוגה שלי בשכם!

זאת אותה מדינה "מתוקנת" שאזרח יהודי – מספר לי שכשהוא רוצה ליצור קשר עם משפחתו שנשארה באירן – מדינת אויב – אז הוא צריך להתקשר אליהם דרך צרפת כדי שלא יאתרו את המקום ממנו הוא מתקשר – אבל כל ה"פליטים" מאריתריאה וסודן שמספרים לכולם פה כי הם באו  כביכול ממדינות אויב – יושבים בחופשיות בכל עסקי האינטרנט קפה הלא חוקיים שלהם כאן במדינת ישראל ועושים שיחות סקייפ ארוכות עם צחוק גדול שמתגלגל למרחקים – לאותן מדינות "אויב" מהן הם כביכול הגיעו...עד מתי המלך ימשיך להלך לו עירום ברחובות המדינה הזאת?! עד מתי עם ישראל יריע לו?

אז המדינה ה"מתוקנת" שלנו – בעצם נהפכה למדינת המושחתת ביותר שיכולה להיות! מדינה דיקטטורית – במסווה של מדינה דמוקרטית – שמעוורת את העם ע"י שחיתות בירוקרטית מדופלמת!

גורמי המדינה צריכים להתבייש בעצמם!

הבושה היא כבר לא שלנו!

האם לזה חתרה מדינת היהודים?!  שאזרחיה יפחדו ללכת בתוך עריה – ולהתקפל אל מול אויביה שמנסים להרוס אותה מפנים?! האם זו לא המדינה שבה הובטח לנו כי נהיה מוגנים מאלה הרוצים להשמידנו? אני כבר ממש לא בטוחה...

.בדרך לעוד שבוע של הישרדות

מאי.

שבוע 32 – "האח הגדול במדינת דרום ת"א..."

לנוכח העובדה שמדינת ישראל, משטרת ישראל, התקשורת שמחפה ומסתירה וכמובן איך לא עיריית ת"א – לא יכולות כבר להסתיר את כמויות הפשעים המזעזעים שמתרחשים במדינת דרום ת"א – החליטה עיריית ת"א לקחת יוזמה חשובה. לאכוף את העסקים הבלתי חוקיים של מאות אלפי המסתננים? - ממש לא. במקום זה היא החליטה להראות את "כוחה" בכך שרישתה את אזור דרום תל אביב הנרחב ב - 250 מצלמות. כשבעצם רק איזור נווה שאנן צריך 1000 מצלמות בכל מטר מרובע ומטונף שלו; ובוא נגיד שאותן מצלמות יתפסו פשעים חמורים – כמו אלה שמתרחשים מדי שעה במדינת דרום ת"א - האם יעשו איתם משהו כמו שעשו עם מאות מקרים של תקיפה ע"י מסתננים שלא פוענחו עד היום. או אולי יתנו לפושע שייתפס - 7 שנים בכלא על רצח – כמו שקיבל המסתנן שרצח את אסתר גלילי ז"ל, על לא עוול בכפה.

קצת אחרי שקראתי את הידיעה ה"מרעישה" על התקנת המצלמות – קראתי עוד הודעה מיני עשרות ביום שאני מקבלת שבאמת הרעישה את ליבי – ולא יכולתי שלא לשתף אתכם – כי לתקשורת המסננת שלנו זה בטח לא יגיע ואת מפכ"ל המשטרה זה בטח לא יעניין – בטח שלא את ראש עיריית ת"א או ראש הממשלה...

הנה תמצית ההודעה:

היי מאי,

עברתי קצת על הפוסטים שלך ואני מסכים עם כל מילה שלך לא ב-100% אלא ב-10,000%, אני לצערי עד לתופעה המכוערת של חדירת המסתננים לביתנו הלאומי, מדינת ישראל, אותה שאפנו לכונן במשך יותר מאלפיים שנות גלות ולחיות כעם חופשי בארצנו, ארץ ישראל.

אני עובד בת"א, ממש כ-10 ד' הליכה מהתחנה המרכזית, ובכל יום עובר שם ונגעל מהמצב שאליו האזור הזה הגיע, פשע, עוני, זוהמה והזנחה, ואלפי מסתננים שחיים בינינו ומרגישים כאילו שהם בעלי המקום..אך לצערי הבעיה היא איננה דרום-תל-אביבית נטו אלא נוגעת בכל המקומות שאליהם המסתננים הגיעו, בין אם זה הרובעים הוותיקים באשדוד עיר הולדתי, אילת בה יש לי משפחה, ערד, דימונה, אור-יהודה או כל אזור חולון וגוש דן...

אני עצמי מצאתי את עצמי באירוע שטלטל את חיי ביום בהיר אחד (ב-18/04/13) כשהייתי בדרכי לעבודה, אני לוקח 2 אוטובוסים כדי להגיע למשרד (אחד מהדרום למרכזית בת"א והשני ממנה לגשר מעריב), כאשר חיכיתי לי לתומי לאוטובוס השני (קו 68 של חברת "קווים") באותו הבוקר תוך 2 דקות ברציף שמעתי זעקות של אישה הקוראת "הצילו" ורצה מפני משהו, אף אחד לא שש לעזור לה בכל הקומה השביעית, אז עצרתי אותה ושאלתי מה קרה לה, מדובר באישה יהודיה-ישראלית (כחה"נ בת ליוצאי תפוצות המזרח) בעלת מבנה גוף עגלגל, גוון עור שחום מעט ובגובה 1.70-1.65 מ' בערך לבושה בז'קט אדום-בז', היא הסבירה לי שסודאני מנסה לאנוס אותה, והיא מנסה לברוח ממנו, לפתע הסתכלתי לעבר הכיוון ממנו היא הגיע ואלינו התקדם בהליכה מאיימת ומבט של רצח בעיניים סודאני קירח בערך בגובה 1.75 מ' לבוש כמו גנגסטר מוזנח (ג'ינס קרוע, חולצה מפוספסת בצבעי כחול-תכלת), האוטובוס שלי הגיע לרציף אז בהחלטה מהירה אמרתי לה שתצטרף אליי לאוטובוס כדיי שתוכל להימלט ממנו ושאם יהיה צורך אגן עליה פיזית, עלינו מהר וחמקנו מהסודאני שהתמהמה בדרכו אלינו למספר רגעים, היינו על האוטובוס, אני היא ועוד כ-5,6 אנשים נוספים (כולל חייל צנחנים חמוש שישב באמצע האוטובוס ומרוב עייפות אפילו לא שם לב למאורע), עמדנו עם גבנו לעבר הרציף בכדיי שהסודאני לא יזהה אותה ועמדנו לשלם לנהג, לפתע כאשר הנהג פנה אלינו לשלם הסתובבתי אחורה לוודא שהסכנה חלפה אך התבדיתי הסודאני קלט אותה ועלה באמוק לאוטובוס כאילו שהוא הבוס, הוא עבר מתחת לברזלים שיש מול הרציף, פתח את הדלת בצורה מאיימת ועלה פנימה, הוא נצמד לאישה והתחיל לאיים עליה בעברית עילגת (אני שמעולם לא נתקלתי במצב שכזה והייתי גם ככה בלחץ - אני סובל מסכרת ורמת הסוכר שלי "השתגעה" - לא ידעתי מה לעשות) שתרד מיד מהאוטובוס ותשכב איתו, נעמדתי ביניהם חוצץ והוא המשיך ללחוץ עליה ולאיים עם מבט של מוות טהור בעיניים (מעולם לא ראיתי מבט של רצח שכזה, והוא נחרט בזיכרוני), הוא המשיך לנהום עליה שתעשה כדבריו ושתרד איתו לאוטובוס לאור-יהודה, האישה נכנעה לדבריו וירדה עם המסתנן מהאוטובוס כשהיא משפילה את מבטה לרצפה, מפוחדת ומאוימת. כל הסצנה הזאת קרתה לעיני הנהג שלא שש לעזור לה, אני שהחוורתי שם כמו רוח רפאים וקפאתי במקומי לנוכח כל האירוע שארך משהו כמו 2-3 ד' מהזעקה שלה ועד שנתפסה, שאלתי את הנהג (גבר בעל שיער לבן בשנות ה-50 לחייו) מדוע אינו עוזר לה ומתערב, שהסודאני יאנוס אותה ושהוא יכול למנוע את האונס הזה, הוא בתגובה מזלזלת אמר לי "שמצדי שהסודאני יאנוס אותה רק לא על האוטובוס שלי". אידיוט.

פניתי למוקד פניות הציבור של "קווים" בנוגע לאירוע ולהתלונן על הנהג וקיבלתי תשובה פוליטית של "הנהג לא יכול היה להוריד את הסודאני מהאוטובוס או למנוע את כניסתו אליו כי זאת תהיה גזענות", למרות שהסברתי לו שמניעת פשע/אונס היא לא גזענות אלא אנושיות גרידא ושזה לא משנה אם האנס הוא אפריקאי, אסיאתי או אירופאי זאת חובה בסיסית ואנושית.

משטרת ישראל פתחו תיק בשל פנייתי אך לא שמעתי מהם יותר בנושא זה. אם תוכלי לעזור לי לדעת מה עלה בגורלה של אותה אישה מסכנה ו/או להפיץ את המציאות האיומה הזאת בתקשורת אודה לך מאוד. (פרטי השולח שמורים עימי).

מאחורה - מסתננים במסווה של "פליטים" לבושים בבגדיהם המהודרים בדרך לחתונה מחכים במונית, מקדימה מסתנן במסווה של "פליט" שביצע קנייה לעסק המצליח שלו

אני, מאי גולן, שכבר שמעה הכול, ראתה המון, וחוותה גם דברים על בשרה שלא הייתה רוצה לחוות; מרגישה בכל יום, בכל הודעת פייסבוק, בכל מייל, סמס וטלפון – שאני מקבלת כדי לשמוע על עוד מקרה מחריד – חלחלה עמוקה וקשה כל פעם מחדש – כי בעיני רוחי אני ממש רואה את המקרה ומרגישה את הכאב. אני מרגישה כאילו אני מוקד 100 של דרום ת"א לפשעיהם הנוראים והמחרידים ביותר של המסתננים. אני מרגישה חוסר אונים קשה ביותר כשאני מקבלת טלפונים מקשישים וצעירים כאחד, שמבקשים את עזרתי בעוד מקרה פשע חמור של המסתננים – כשבעצם חוץ מלפנות למשטרה שכוחותיה אפסו, או לפנות לתקשורת אין לי מה לעשות – למרות שכל נים בגופי זועק ללכת ולעשות משהו בו במקום! לא להיכנע! לא לקבל את הגזירה הנוראית הזאת שהביאו איתם גנבי הגבול! אך אני נאלצת לשבת ולאכול את עצמי מבפנים כשאני מנסה למצוא את הדרכים החוקיות – שבעצם אני מעליבה את המושג: "חוק" בהקשר להפקרות של מדינת דרום ת"א.

השבוע ישבתי לשיחה עם תושב שכונה ממוצא אתיופי שסיפר לי על מה שהוא עובר עם המסתננים בבניין שלו בשכונת התקווה. הוא סיפר לי זיכרונות קשים מאוד – שחשב שיתגבר עליהם כשהגיע למולדתו אהובתו – ארץ ישראל; ועכשיו כל פעם שהוא רואה מסתנן אריתראי או סודני (דבר שמן הסתם קורה בכל דקה ממוצעת כשאתה ברחוב – או בבניין המגורים שלך), הוא נזכר וחווה את הטראומה מחדש. למעשה הסודנים טבחו ביהודי אתיופיה, הוא מספר לי. הם התעללו בנו כשנכנסו לעירנו, אנסו, רצחו ובזזו. הוא עצמו כשעלה עם אימו לארץ ישראל הותקף בדרך ע"י  אזרחים אריתראים שניסו לאנוס את אימו ולחטוף אותו – אך בתושייה רבה אימו הצליחה להניס אותם ולהימלט. אני לא שוכח את רגעי הפחד – את האימה. אני לא אשכח לעולם הוא אומר.

גם מאזרחי סודן אנחנו מפחדים, הוא ממשיך. בדרכי הבריחה ובמחנות בסודאן סבלו יהודי אתיופיה ממעשי שוד, רצח, אונס, רעב ומחלות, וכ-4000 מבני העדה נרצחו בניסיונם לעלות לארץ- ישראל. רבים אף לא יכלו לקבור את יקיריהם בקבורה יהודית מפחד השודדים האריתראים במדבר ומאימת השומרים הסודנים.

בדרך לעוד "בייבי ויזה" מוצלח -הדרך לקבע את הבסיס החזק - פה - מתקצרת מרגע לרגע

מיד לאחר יום הבלוף – שנקרא גם יום הפליט – נורה מסתנן מאריתריאה ככל הנראה ע"י מסתנן אחר. עליית המדרגה הזאת אותי לא הפתיעה, אך חשבתי שתזעזע את ממשלת ישראל הרופסת. נכון שעד עכשיו שכל מסתנן היה מהלך עם אולר בצד אחד וסכין בצד השני וזה לא הזיז לכם (למרות שלא צריך יותר מזה כדי ליטול חיי אדם), אבל עכשיו כשבידי המסתננים נמצא גם נשק חם – דבר שצפיתי מזמן שיקרה, זה לא מדאיג אתכם?! לא מזיז לכם אי שם במגדלי השן עם החלונות המחוסנים ומוגני הכדורים שלכם...לא אהה... טוב, כנראה שהגיע זמן מלחמה...עד עכשיו זאת הייתה הישרדות, אבל כנראה שעכשיו זה זמן מלחמה אמיתי.

תמיד חשבתי שעם ישראל בזמן חירום אמיתי יהיו ערבים זה לזו, אך אולי טעיתי...היום אני מבינה שכשאני מספרת על השריטה העמוקה שיש לי – שמכאיבה ושורפת לי ולא מאפשרת לי לחיות חיים שפויים ונורמאליים, אחרים אומרים: מה? זה כולה שריטה  - למרות שלי זה מכאיב בכל הגוף – האדם שמולי לא מבין מה אני עושה עניין בכלל – כי השריטה לא עליו.
  

...יום הבלוף

חבל שלכולם צריך לכאוב כדי שהכאב יפסיק אצל אחד...האם זו משמעותה של מדינת היהודים שדוגלת  ב – אהבת לרעך כמוך?

בדרך לעוד שבוע של הישרדות,

מאי.

 

שבוע 31 – הגלגלים שנוסעים על המדרכה...

הרבה חברי כנסת ושרים מגיעים לעשות סיורים בפח האשפה של ת"א – דרום ת"א. כל פעם מחדש הם מופתעים, הם פשוט בשוק – המומים – כמילות הסופר... אך לאחר השוק הרגעי, הם נכנסים לוולבו שלהם ומתגלגלים הרחק הרחק...בזמן שהם נוסעים על הכביש ומתגלגלים אל עבר ביתם הבטוח והמבוצר, מתגלגלים על מדרכותינו עשרות אלפי מסתננים בלתי חוקיים על הוולבו שלהם – האופניים. בכל פינה, בכל מעבר, בכל סמטה – מאות מסתננים מאריתריאה וסודן מתגלגלים להם במהירות שיא על המדרכה; תוך כדי שהם מדברים באייפונים שלהם בקולי קולות, מנופפים לשלום, וכל כמה דקות עוצרים את כל התנועה במדרכה כאשר הם מחליטים להגיד שלום אחד לשני ב - 5 לחיצות כתף לכתף - גם כשהם באמצע הכביש, מעבר חצייה, או רמזור. לא פעם חטפתי מכה מאופניים שנסעו מהר מידי ופעם אף נפצעתי ממש, כשיצאתי ממונית לעבר המדרכה ומסתנן אריתראי נסע על אופניו החשמליות במהירות כל כך רבה שלא הבחין ב והעיף אותי לרצפה – המכה באגן הייתה כל כך כואבת שהייתי צריכה מיד להתפנות לרופא.


...מסתנן מסודן אוחז באופניו - וכן זו תמונה אמיתית לגמרי

 

בשבועות האחרונים אני מסתכלת עליהם נוסעים על אופניהם ומתחילה להבין דרך הגלגלים את מצב מדינת ישראל הרעוע. בזמן שאנחנו כבר לא יכולים לעבור בשכונותינו, זועקים ובוכים, מתגלגלת לה המדינה באין מפריע ובמהירות, כאילו לא שומעת אותנו בכלל...וכשאני חושבת על זה, אני אוטומטית חושבת על פעילת שכונות מרכזית - אישה חזקה ואכפתית משכמה ומעלה – אותה זכיתי להכיר בשנה האחרונה. אותה אישה שהייתה גרה שנים בשכונה האהובה שלה: יד אליהו – אך מכיוון שדאגתה לבנה הייתה גדולה יותר מכל דבר ועיריית ת"א נתנה לבנה אופצייה אחת – והיא להיות בב"ס שמשכן ברובו ילדי מסתננים מאריתריאה וסודן – היא הסכימה לוותר על הבית שבו גידלה את ילדיה במשך שנים כה רבות, על החברים, השכנים, השכונה אותה למדה לאהוב במשך כל כך הרבה זמן - ולעבור לעיר אחרת על מנת לתת לבנה את היכולת והזכות הבסיסית להתחנך בב"ס שייתן לו את אותן אפשרויות הצלחה שמגיעות לכל תלמיד ישראלי  ושהוא לא יצטרך להתעכב מאחור בזמן שהמורים מלמדים את ילדי המסתננים בשלוש שפות שונות. אותה פעילה ששינתה את כל חייה והקשתה על מסלול חייה – מתגלגלת בקושי רב אל מחוץ לביתה – בעוד שאותם מסתננים בלתי חוקיים מתגלגלים בקלות רבה אל תוך תוכם של בתינו!

מעניין שבאותה דרך התגלגלו להם כל אותם 100,000 מסתננים בלתי חוקיים אל כל מסעדות השף והגורמה בת"א – ולא בתור מנקים אלא בתור טבחים מן המניין וכל העובדים הישראלים התגלגלו להם היישר החוצה...מעניין שהרבה מאותם מסתננים בלתי חוקיים התגלגלו גם אל עבר מאות עסקים בלתי חוקיים – אך בעלי העסקים הישראלים – התגלגלו כולם בפחד החוצה...מעניין איך אותם גנבי גבול – מתגלגלים על מכוניות ואופנועים - בלי ביטוח, אך הפקחים ומשטרת ישראל מגלגלת את עיניה אל עבר השמיים – או יותר נכון אל עבר ישראלים שונים אותם היא כן תוכל להאשים במשהו... מעניין, איך מאות אלפי תעודות מזוייפות מתגלגלות להן בין המסתננים מאריתריאה ונמכרות ב - 250$ כל אחת...

והכי מעניין זה איך תושבי השכונות המפוחדים מואשמים בגזענות בקשר לצבעם של מהגרי העבודה הבלתי חוקיים מאריתריאה וסודן – בזמן שרק השבוע שאני וחברה (תושבת השכונה) חיפשנו חברה אחרת שגרה בקרבת מקום, וכשהגענו לבניין ברחוב ראשון לציון – ישבה מסתננת מאריתריאה בפתח הבניין ואמרה לנו באלו 

...המילים: " מה אתן רוצות פה?! פה הכל שחור! "  מעניין

 

כנראה שממדינה שחתומה על אמנה – התגלגלנו להיות מדינה בהפרעה...

השבוע ביקרתי בקריית הממשלה כדי להיכנס לדואר ישראל שנמצא בפנים...לשם שינוי רציתי לראות מה זה דואר לא בדרום ת"א...אחרי שפילסתי את דרכי מעבר לכל המסתננים שבאים לקבל את החותמת שמאפשרת להם לעבוד לעוד 4 - חודשים חוקיים בעליל, הגעתי לשומר שהתחיל לבדוק את התיק שלי...תוך כדי שהוא מוציא את הגז מדמיע, גז הפלפל, ועוד כמה דברים להגנה עצמית – הוא שאל אותי במבט המום – כשהא מנסה לקשר לבין איך שאני נראית למה שיש לי בתיק הלבן שלי: מה זה מאיפה באת? זה נראה כאילו את לוחמת מאוגדת עזה...

כשאמרתי לו שהגעתי מדרום ת"א – הוא אמר לי בתגובה – שהוא כבר לא יודע איפה יותר מסוכן...

.בדרך לעוד שבוע של הישרדות

מאי

שבוע – 30 - "היום יום הולדת..."

יום ההולדת שלי שחל השבוע, היה שונה השנה...לא יכולתי שלא להרגיש את עננת הכבדות של המאבק למען השכונות...אני יודעת שאומרים תמיד, שצריך בזמנים מסויימים להתנתק ולתת לסיטואציות ספציפיות לעסוק רק בשמחה ובאושר, אבל איך אפשר להתנתק ממשהו שהוא חלק ממך? מהבית...?

ביום ההולדת שלי קיבלתי את אחת ההפתעות שאני חושבת שנהפכה להיות אחת הטראומות הגדולות ביותר שחוויתי אי פעם, ואפשר לומר בביטחון שחוויתי כמה...

זכיתי לראות כבשה שעומדת להישחט נגררת באלימות קשה ע"י 4 מסתננים אריתאים חסונים וארבעת נשותיהם...תוך כדי איבוד העשתונות שלי, והדמעות שהיו מהולות בכעס רצחני, הרגשתי – כלום.

אתם מכירים את זה שהקצב הוא נורא מהיר? הכל זז בצורה דראסטית, וכל מה שאתם מרגישים זה רק את דפיקות הלב שדופקות ודופקות עד שזה כואב...עד שזה מפחיד...לא חושבים מה יהיה, או מה איבוד העשתונות שלך יגרום, רק חשים את הכאב באותו רגע...והוא חזק מדי. מכהה את כל החושים...הכל נהיה שקט ורק המראות זזים אל מול עיני...אני רוצה לעשות משהו, לא אכפת לי מה – רק כדי שזה יפסק...רק שהכאב הזה יפסיק להכאיב...

אותה כבשה שהייתה כל כך טהורה סימנה בשבילי באותו רגע את מדינת דרום תל אביב האסירה, הכלואה – מדינת דרום תל אביב העומדת להישחט בצורה האכזרית ביותר – אל מול עיני העולם שאינו עושה דבר. אותה כבשה שזעקה, הצחיקה את אותם מסתננים אריתראים שטניים, שחיקו את קולות המהה שלה, מה שהבהיר לי עד כמה הם צוחקים עלינו כשאנו זועקים לעזרה ממשלת ישראל ועיריית תל אביב הכושלות. אני מחשיבה את עצמי לאדם חזק. לאו דווקא פיזית, אבל חזקה מבחינה ערכית, אידאולוגית, נפשית. אך שום דבר מכל הדברים שהספקתי לעבור בחיי הכין אותי לסצנת היצ'קוק שכזאת שתשאיר בי חותם לעולם. חותם שמשנה את אופיו של אדם  - לתמיד. באותם הרגעים כשראיתי איך צדק ואנושיות הם דברים שנמוגו ממדינת היהודים המזוייפת וכל מה שנשאר בה זו אכזריות ושטניות לשם רוע  - רציתי גם להיות כזאת, גם לנקום את כבשת הטוהר שהולכת להירצח אל מול עיני, הרי אור לגויים כבר לא נהיה, חושך אם כבר...גלגלי הצדק של מדינת ישראל הרי לא רק שעובדים לאט אלא לא עובדים בכלל, נשברו, נופצו! יצא מהם כל האויר המזוייף שלהם והם נותרו ריקים, מסריחים מהצחנה של עצמם. אך מדינת ישראל עוד ממשיכה לגלגל אותם כשהם ריקים מתוכן ומשמעות אמיתית ונותנת להם להחליט החלטות על חיינו ולאמלל אותנו. יום אחד ישרפו הגלגלים האלה ולא ישאר מהם עוד זכר, אך להחלטות ההרסניות שעשו ישאר זכר ועוד איך, זכר שיזכיר לנו מדי יום מה היה יכול להיות אם היה בית צדק אמיתי בעם ישראל!

אתמול שירדתי מבניין מגורי וחיכיתי לאימי שמעתי פתאום צעקות של ילדים...כשיצאתי לקדמת הרחוב התגלו לי פרטי המקרה...צהריי היום, אנשים רבים מחכים בתחנת האוטובוס בתחנה המרכזית הישנה, וביניהם 3 ילדים דתיים, אחד מהם לובש את הכובע השחור המסמל את דתו. לפתע מסתנן אריתראי על אופניים עובר וחוטף את הכובע מראשו ומשליך אותו לפח הגדול שנמצא מטרים ספורים מתחנת האוטובוס – תוך כדי שהוא שולח לעברו כמה מילים אריתראיות עסיסיות... הילד שטיפס על הפח הגדול, מושפל, כדי לנסות ולהוציא את כובעו משם, אפילו לא הבין למה...ואיך...לאחר מכן חזר בשקט לעמוד עם חבריו ההמומים ליד תחנת האוטובוס עד שהגיע...מעבר לאקט המבזה והפשעי של אותו מסתנן אריתראי, שוב הסימבוליות של מה שכולם רואים אך מתעלמים - מסרבת לגווע – זוהי כבר לא מדינתנו ועירייתינו שהיו אמורות להגן עלינו – אלו הן מדינה ועירייה פושעות – שיורקות עלינו ומצפצפות על חיינו, בטחונינו, ונשמותינו.

לא מבין למה? ואיך...?

קיבלתי כל כך הרבה ברכות יום הולדת מרגשות, אך אחת מהן ריגשה אותי מאוד...היא הגיעה מתושב שכונה צעיר שגם הוא מסרב לוותר על זכותו לחיים ומנסה לשרוד את שגרת ההפקרות המתמשכת של מדינת דרום ת"א.

הנה מה שכתב לי:

אלף מילים לא יתארו את ליבך הטהור אלף מילים לא יוכלו לספר על הרצון שלך תמיד לעזור  
אלף מילים לא יוכלו להסביר
את יופייך הקורן והמאיר.
אלף מילים לא יוכלו להמחיש 

את אשר לבי באמת מרגיש
את אישה טהורה
ולכל הסובבים אותך יקרה.

אני בטוח אני שגם בעוד אלף שנה לא תהיה אישה כמוך מיוחדת במינה  וכמו שכתב גדול המשוררים
המלך שלמה, בשיר השירים:  
"הנך יפה רעייתי הנך יפה, עינייך יונים מבעד לצמתך"לכאורה כאילו הוא ראה לנגד עיניו את דמותך.
תאמיני לי הוא ידע על מה הוא מדבר
כי היו לו אלף נשים, אם לא יותר...

הרשי לי לאחל לך שכל יום יהיה יותר טוב מקודמו.
ושרק תשתבחי עם השנים כפי שתיאר כל כך יפה, המלך שלמה -
גם בימים אפלים שאנחנו עוברים כאן בשכונה
זכרי שלכל מחיר שאנחנו משלמים יש מטרה

ולסיום בשלוש מילים
עד מאה ועשרים!

ומה שנשאר אחרי ברכה כל כך יפה, זה להאמין שלמרות שהמחיר הוא יקר, המטרה תתגשם למען כל כולה - של ארץ ישראל השלמה.

בדרך לעוד שבוע של הישרדות.

מאי.

May Golan שבוע 29 – " מי עוד יבוא לבקר אותנו? " \ מאת מאי גולן

אני מוצאת את עצמי בתקופה האחרונה מהווה כמעין מוקד עירוני לדיווחים על הזוועות שמתרחשות בשטח לפעמים אני שומעת הרבה יותר משהייתי רוצה לשמוע...כן גם אני לפעמים רוצה להתכחש למציאות ולא לדעת, מה לכולם מותר ולי לא...?

אני אתן לכם סתם דוגמה – שהיא כמות מזערית של הידיעות שאני מקבלת:

- בית חולים אבארבנאל – לא יכול לקבל יותר מטופלים ישראלים כמו חיילים שחטפו הלם קרב , או אזרחי המדינה שעברו חיים לא פשוטים והם משוחררים הביתה, או מקבלים  תחליף אחר – הרבה פחות ראוי מבית חולים פסיכיאטרי. למה, אתם שואלים את עצמיכם?! בגלל האחוז הגבוה של מטופלים שהם לא אחרים ממסתננים אריתראים  וסודנים  - שמגיעים בעומס בלתי נגמר, על מנת להתאשפז לכמה לילות כל פעם. רק בשבוע האחרון אושפזו ארבעה מסתננים שהגיעו בהתקף פסיכוטי – אחרי שהשתוללו במיון  של בית החולים  ובגללם מלווים של מטופלים רגילים לא יכלו להיות עם המשפחה שלהם - כדי לדאוג לביטחונם!

-  חדרה – מסתננים שגודשים את העיר ואת משרד הפנים – ולאחר רדת החשיכה משתוללים ומאיימים על העוברים ושבים – ומטילים אימה על רחובות העיר הנסתרות –בשיחה עם תושב המקום הוא כותב לי כך:

מאי גולן, אני יודע כמה עסקת בתופעת המסתננים באזור מגורייך בדרום תל אביב, את חייבת להרחיב את הפעילות לאזורים אחרים. בעיר מגוריי חדרה, הם כבר לא הקבוצה הקטנה שהיו לפני חודשיים. מדובר במאות של מסתננים שיושבים בכיכרות של העיר ומשתלטים על בניינים שלמים בשכונות העוני של חדרה. לא ידעתי עד כמה התופעה רחבה עד שהיום בבוקר ראיתי כמאה מסתננים גודשים את משרד הפנים של חדרה ומחוץ לבניין 

עוד כמה עשרות שמסתובבים שם.

לא הם לא עומדים בתור למחסני חשמל...

מאות מסתננים אריתראים בתור למשרד פנים לקבל חזקה על עם ישראל

- עדכון סטנדרטי למדי מעובדי בית חולים איכילוב רק בעבור סופ"ש אחד בבית החולים;

*מספר גבוה של מסתננים אריתראים שיכורים שהשתוללו ללא סיבה מובנת שבגללם מאבטחי בית החולים היו צריכים להשתלט עליהם ולהוציאם החוצה  - בזמן שבאי בית החולים פחדו לזוז.

*מספר פצועי  תקיפה – של אלימות קשה שהתרחשה בין המסתננים עצמם.

3 - מקרי פתיחת חדר טראומה עבור מסתננים שהגיעו במצב הזוי.

2 - מעורבי קטטה.

1 - מעורב בתאונת דרכים, אחרי שלא הבחין איך הוא נוסע בפרעות על אופניו ופגע בעובר אורח אחר.

וכל זה למיטב הבנתי - שיגרה רגילה לחלוטין, ללא אירועים חריגים אלא פשוט סופ"ש סטנדרטי בבית החולים "איכילוב" בתל אביב הקורס גם ככה מתופעת המסתננים.

חשוב לציין שהובהר לי חד משמעית ע"י עדי הראייה   - שבאף אחד מהמקרים הללו המשטרה אינה מעורבת ואף לא מתעניינת.

                      - בית הדין לעבודה – שני אנשים שמציגים עצמם כאזרחים אתיופים - מבקשים מאחד העובדים במקום לעזור להם למצוא את חברם שיש לו היום דיון במקום, כמו כן הם גם מבקשים מאותו עובד לקרוא עבורם מכמה דפים, שכן הם לא יודעים לקרוא עברית, רק אנגלית. למרות מוזרות הסיפור,מחפש העובד ברשומות  שם משפחה לכאורה אתיופי, כמו שנאמר לו על ידם, אך הוא לא מוצא.

                       "יש גט היום?" הוא שואל, "לא, הוא הרביץ לה...", הם עונים לו בעברית עילגת...רק אחרי שראיתי (הוא מספר לי), שאין דבר כזה, התפלאתי מאיזו מדינה הגיעו ה"אתיופים" האלו?!  "סליחה, מאיפה אתם?" אני שואל, ואחרי היסוס של כמה שניות הם עונים בתוקף – כאילו הם מעל החוק – "אריתריאה". "למה אמרתם אתיופיה"?, "ככה בא לנו". "אבל אמרתם שאתם לא דוברים עברית?" -  "יאללה...". הם עונים וממשיכים להסתובב במקום...

- עדכון מהגבול –  "מאי שלום, אני מאוד שמח לראות את פועלך בתחום עברייני הגבול בדרום תל אביב והאמת שהבעיה היא כלל ארצית! יצא לי בתור חייל להעביר מאות כאלו בגבול – כולם כולל כולם אמרו לי שאין שם מלחמה ולא נעליים, הם באו לחפש עבודה. בלי רשות, בלי בידוק בגבולות ובלי רישום. לצערי אף אחד לא מאמין לי. אנשים מספרים לעצמם שהם פליטים ושצריך להיות הומאניים...בולשיט! אני מקווה שיחזרו למקום שלהם על גבי הפלנטה, לפני שתיווצר לנו בעיה גדולה יותר, ואני שמח לראות שיש אזרחים חכמים במדינה הזאת."

- חלק קצר משיחה מזעזעת עם שוטר באזור:  "הם לא מפחדים מהשוטרים. כל שוטר שבא לגבות עדות מפחד היום, כי הוא יודע שאותו נחקר כבר מעדכן את הקבוצה שלו שמוכנה להגיע בקבוצות ולהיכנס בו, להיכנס במשטרה...הם גם יודעים שגם במקרה ויכלאו, מה הם יקבלו? כלא 5 כוכבים..."

השבוע הגיע כבוד מבקר המדינה למדינת דרום ת"א – כדי לעשות סיור באזור – ולשבת עם מעט מן התושבים. אמרתי למבקר – שברגע ששמעתי שהוא מגיע הייתי צריכה להגיד לו משפט אחד: בתור המבקר של מדינת ישראל – עליך להצביע על המחדל הגדול ביותר של כל הזמנים בחייה הקצרים של מדינת ישראל – על כך שהפקירה מאות אלפי תושבים לסכנה ממשית ומתמדת של כל רגע ורגע. המחדל הזה עוד ירשם בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל כמה שגרם לאסון אנושי, הומאניטארי, ביטחוני וכלכלי – אם לא יטופל בהקדם האפשרי.

המבקר הביט בי...

לאחר מכן הבנתי שבסיור שעשה עם משטרת ישראל, ראה המבקר דברים שלא ראה מעולם – ותגובתו הראשונה הייתה: "מה זה הקרנבל הזה?"

הלוואי והייתי יכולה להגדיר את החיים במדינת דרום ת"א כקרנבל...

אתמול שמעתי במקרה את עוזי חיטמן, ז"ל שר את שירו בארץ הזאת...ומילות השיר לא יוצאות לי מהראש מאז...לא יאמן עד כמה היו נבואיות...

"אך יש כאלה שלוקחים
 מונופול על החכמה
 הם יודעים יותר טוב ממני
 הם יודעים יותר טוב ממך
  מה טוב בשבילי מה טוב בשבילך..."   

בדרך לעוד שבוע של הישרדות,

מאי.

www.maygolan.com

שבוע 28 - "אומה זו מילה גסה?"

הרבה זמן לא כתבתי את אשר על ליבי, הדברים היו מכאיבים מדי, פוצעים. הרבה קרה בזמן האחרון מאז הקמתה של הממשלה החדשה – הרבה חברי כנסת ושרים הגיעו לראות את היקום המקביל למדינת ת"א – מדינת דרום ת"א. כל אחד ואחד מהם הזדעזע בצורה אחרת ושונה – ואנחנו שמגיעים כל פעם להראות לו\ה את המציאות שאף אחד לא מכיר בה – חוזרים אחרי המפגש עם לב עוד קצת שבור...עם עוד קצת פחות כוחות, קצת פחות אופטימיים...מוזר נכון? הם אמורים לחזק אותנו לא? אבל עכשיו אפילו הבטחות שווא הם כבר לא מקיימים, עכשיו כל מה שנשאר זה להזדעזע ולאחל לנו כל טוב...

קראתי לא מזמן כתבה שפורסמה ב- the Guardian newspaper”" – עיתון אנגלי מוכר, שדיבר על - למה השמאל טועה לגבי הגירה?

למרות שאני מכירה את המציאות שאותה חיים תושבי מדינת דרום ת"א האומללים, היה משהו מוזר בלקרוא על כך שהעולם בצורות שונות מתמודד עם בעיות שונות ולאט לאט לומד את הלקחים הכואבים... הגעתי למסקנות מהמאמר הזה שבעצם מסבירות את התמונה כולה.

כמויות ההגירה הגדולות פוגעות בדמוקרטיה הסוציאלית ומקבלת אנשים ממדינות עניות  ומה זה נותן לשוויון גלובלי – שום כלום ודבר! למה? זו לא הדרך הנכונה להשיג עולם שווה יותר או לעזור למדינות עניות להתפתח – כי מה ההיגיון שבמקום לעזור למדינות העניות להתפתח במקום מגורם במקום לעודד עזיבה של הארץ – ובכך גם להזיק לתושבי המדינה החלשה שלנו ולעודד עוד יותר עוני ופשיעה...?

מודיעים לנו מי בעל הבית

אז כל אותם אנשי רוח ופעילי זכויות שחושבים שהם עושים עבודת קודש כשהם עוזרים למהגרי עבודה ומסתננים בלתי חוקיים - כשהעובדה האמיתית היא: שלמה שהם עושים אין באמת חשיבות, וזה טיפה בים! ובמקום להשקיע את מאמציהם בלשכנע את המדינה שלנו לעזור באמת עם משהו שיושיע את אותה מדינה ענייה, ויהווה כמנגנון עם אמיתי שיעזור לאותן מדינות עניות בצורה של מסחר, רפואה, בריאות, ועוד – הוא יוצא כנגד העם שלו- וכנגד הטענה הצודקת שיש להם את הזכות לחיות בביטחון במדינתם – הכול בשביל הרגשת האגו הפרטית שלו שבה עזר  - כביכול לאינדיבידואל אחד.

כל אותם פעילי זכויות אדם למיניהם בעצם לקחו את כל המאבק שלהם צעד מעוות אחד קדימה – והחליטו שיש להם את הזכות להעדיף את הזכויות של אותם מהגרי עבודה על פני תושבי מדינתם – כשבעצם -  דרכה הטבעית של כל מדינה ריבונית, המציאות וחובתה של המדינה היא לדאוג קודם כל לתושביה שלה לפני שהיא תדאג לכל תושבי העולם! ואין בזה שום דבר רע או מעוות – להיפך. זה כמו שאימא ואבא ידאגו קודם כל לילדים שלהם כי זוהי חובתם הטבעית.

מוזר לראות איך כל פעילי השמאל מחפשים איך למצוא הצדקות מהעבר כדי להצדיק את שנאתם לאומה שבה הם חיים – עד כדי כך שהם מרגישים גועל מהמילה אומה – כשבעצם אומה זה הדבר הכי טבעי ובטוח שיכול להיות לתושביה – זוהי מהותה של הדמוקרטיה שבחרה את הממשלה שאמורה לדאוג לאזרחיה ע"פ הסולידריות המותוות.

פליטים?

אתם חייבים להבין משהו שאני לאחרונה הייתי צריכה לעכל: המועצה לזכויות פליטים בניהול האו"ם – האחראית להמלצות וחוקים בנושא, חוקקה חוק שאומר: "שכל אזרח שזכאי להגנה מהמדינה בה הוא חי – במדינה מארחת אחרת – אם הוא נרדף בגלל גזע, דת, לאום, או חברות בארגון חברתי או פוליטי." אבל המציאות היא שחבורת האזרחים הגדולה ביותר שמבקשת מעמד פליט ולא עומדת בדרישות הבסיסית ביותר של רדיפה של אדם אינדיבידואלי (ע"פ האום עצמו) אבל היו קשורים למלחמת אזרחים או אסון טבע או קונפליקט אזורי – יכולים להיכנס לקטגוריה של עזרה הומאניטארית זמנית, אבל לא תחת חוקי האו"ם בהם פעילי השמאל כל כך אוהבים להתרברב! אין שום סיבה שהאנשים האלה יהיו פה ללא זמן מוגבל. מלחמת אזרחים, אסונות טבע, וקונפליקטים אזוריים מגיעים לסיום, הלא כן? אותם מדינות אליהן נכנסו מהגרי עבודה יכולים לתת סוג של מקלט זמני במקום שאינו מכביד על תושבי המדינה עצמה; אבל העזרה האמיתי והנכונה היא להחזיר את אותם מהגרי עבודה בחזרה לביתם ואם הם באמת רוצים לעזור - אז לעזור להם להשתקם במדינתם.



יקום מקביל לשאר מדינת ישראל

אך במקום זאת מפילים את אותם קבוצות מסתננים על שכונות עניות שם הם חיים וגורמים לסגר של המקום – וגורמים לכל האזור לרדת לחיי עוני ופשע גדולים יותר מאשר היו קודם. אין חוק שאוסר על מדינה לדאוג לאזרחיה נכון? אך מה שאותם פעילי שמאל מנסים לעשות הוא הגרוע ביותר – מכיוון שהם מנסים לגרום לתושבי העם לחשוב שאם הם דואגים לעצמם ולמשפחתם בראש ובראשונה –  אז אין להם זכות להיות אנשים אכפתיים, לבביים והומאניים באמת – אז תנו לי להגיד לכם שבהחלט יש לכם! מותר לנו לקיים את כל מצוות העזרה, התרומה וההגנה– על הזר ועל הגוי – אך זוהי לא תכונה אנוכית כלל וכלל לדאוג קודם כל לרווחת עניי ביתנו!

מה שהעידוד של פעילי שמאל כלפי מסתנני ומהגרי עבודה לא חוקיים עושה הוא בעצם לעודד לא את העניים המרודים באמת שהגיעו לחיות כאן חיים טובים יותר אלא הוא גורם לפיקחים, החכמים, השאפתניים והאמידים ביותר להגיע לכאן ולנסות להתקדם כלכלית – מה שבעצם פוגע בראש ובראשונה בכלכלת המדינה ממנה הם באו – שם אני בטוחה שראשי הממשלה לא היו רוצים לשלוח את מיטב בחוריהם לארץ אחרת.

אז בואו ותגידו לי מה כל כך הומאני ואידיאולוגי בזה?

בדרך לעוד שבוע של הישרדות...

מאי.