שבוע 13 – "הדרום סובל..."

בשבוע שעבר החלטתי שלא להעלות את הבלוג השבועי שלי על המצב במדינת דרום תל אביב, לא כי היה חסר על מה לכתוב חס וחלילה (יום שאליו אני מייחלת...), אלא כי החלטתי שלא לדבר על המלחמה שאנחנו עוברים מדי יום, כי יש מלחמה גדולה ומפחידה יותר עכשיו.

בכל ערוץ חדשות אפשרי לא היה מקום שלא שמעתי בו על מצבם של תושבי הדרום – על הפחד, הייאוש, החיים הבלתי אפשריים של מצב כוננות תמידי ולמרות ההבדל הגדול שאולי חלקכם תחשבו שיש, לא יכולתי שלא למצוא הקבלה לכל רגש שדיברו עליו תושבי הדרום.

כל מה שתושבי דרום הארץ אמרו, אנחנו תושבי הדרום "האחרים" מרגישים. האימה, החרדה, הרגשה של הפקרות מוחלטת. יותר מזה אני אחמיר ואומר, אפילו אם יבקרו אותי על כך, עבור תושבי דרום הארץ – מישהו עוד נלחם, שם למעלה יש כאלה עוד שאכפת להם – מתושבי הדרום – "האחרים" כמעט ולאף אחד לא אכפת. כאן, בתל אביב, אותה עיר שתושבי דרום הארץ טוענים שחיים בבועה ולא סובלים מכלום – ובמידה מסוימת הם באמת צודקים – כאן התפתחה לה בועה של עוד דרום – הדרום האחר, העזוב, המנוכר, האומלל.

אני לא יודעת מה יש במילה הזאת – "דרום" שגורם לכולם לחשוב שמותר להתעלל בהם. אם נפרק את המילה הזאת נוכל לחשוב על שני היבטים, או:

ד- דרך

ר- רשעים

ו- והרבה

מ- מעונים

או:

ד- דאגה

ר- רבה

ו- והצלחה

מ- מרובה

זה אולי נראה לכם שטותי, משחקי מילים לא משמעותיות שכאלה אבל בעולם שבו תושבי מדינת דרום תל אביב חיים, כל מה שנשאר לעשות, הוא להעלות ספקולציות ותיאוריות דמיוניות – שאולי יביאו להסבר הגיוני בלב, כי על ההיגיון של הראש כבר מזמן ויתרנו.

האזעקות בתל אביב חיזקו את המציאות המרה של תושבי מדינת דרום תל אביב. ההבנה שאין מקלטים לרדת אליהם, והמקלטים היחידים שנמצאים לעזרת תושבי השכונה, ממוקמים בלב גינת לוינסקי ולשם כבר פלשו המסתננים. כנראה שהמלחמה תתחיל עוד הרבה לפני המלחמה עצמה וכנראה למרבה הצער, תושבי השכונה האומללים ימצאו את עצמם מחוץ למקלט מוגן – כי אין אחד מהם שיסכן את עצמו בישיבה עם מסתננים אלימים ושיכורים שכבר השבוע – בזמן אחת האזעקות שהושמעה בתל אביב, החלו להשתולל ולצעוק בגיחוך רב, ולצעוק על האנשים האחוזים בפאניקה ברחובות ובנוסף לאחר שנגמרה האזעקה החלו לעשות קולות מדומים של אזעקה בכדי להפחיד את התושבים המבוגרים והאומללים שגם ככה מפוחדים עד עמקי נשמתם. פליטים? חחח לא נראה לי! הבדיחה עלינו – והם ממשיכים לצחוק כל הדרך על חשבוננו!

כבר עכשיו הועמדו שומרים מחוץ למקלטים בכדי לשמור על שלמותם של המקלטים בפני הוונדליזם המחריד של המסתננים.

ולמה אני שואלת את עצמי?

מעבר לכל - אתם אנשים שנכנסו למדינה לא שלכם – מדינה שעד כה קיבלה אתכם, למרות שאין לכם בכלל שום זכות להיות פה – אז למה לירוק לה בפרצוף – וזה מה שהם עושים תרתי משמע – יורקים על אדמת מדינת ישראל בכל נשימה שנייה. כמה כואב – כמה עצוב.

המדינה שוכחת כנראה שיש לה אויב חמור שהולך ומתחזק גם מבפנים ולא רק מבחוץ – המסתננים הסודאנים והאריתאים, המגיעים ממדינות מוסלמיות קיצוניות, עוינות ואלימות! רק לא מזמן ממשלת ישראל השמידה מחסן נשק עצום בסודן, נשק שרוב רובו הן אותן רקטות שנורות על מדינת ישראל! מפעל הנשק בעיר: "אל ירמוק" – שם הם מפגינים נגד מדינת ישראל – אותה מדינה שמכניסה אותם לתוך לב ליבה! הסכנה שנמצאת פה היא מסוכנת על אחת כמה וכמה, מכיוון שהאופציה שיש למסתננים להתעצם לארגון טרור מאסיבי כאן בלב מדינת ישראל הוא מטורף! ואפשרי במיידי! מדהים היה לראות איך ראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו, ושר החוץ שלו מר אביגדור ליברמן ואפילו שר הביטחון שלנו – אהוד ברק, לא רצו להגיב על אותו פיצוץ, בדיוק כמו שהם לא רוצים להגיב לתוהו ובוהו שמתחולל פה בשכונות. כבר הוכח לא פעם שיתוף הפעולה בין סודן לאירן ועל הקיצונים המוסלמים שנמצאים באריתריאה הקוראים להשמדת מדינת ישראל שמענו וראינו לא פעם ולא פעמיים ואני תוהה על אותה ממשלה שטוענת שהיא מגנה על תושביה – אך בעצם מאפשרת את האופציה הנוראית והרחבה להישמד מבפנים! אין אחד שלא יודע על הקיצוניות של אותם מסתננים במדינות שלהם. הם גודלו וחונכו להיות אלימים – ואני עומדת מאחורי כל מילה שאני אומרת. אין להם שום כבוד לאישה, אונס שם הוא דבר שבשגרה. הם מוסלמים קיצוניים שחונכו לשנוא את היהודים ואת הציונות – ואני בטוחה שאם נקליט שיחה במצלמה נסתרת איתם, או אפילו נראיין אותם בריש גלי ונשאל מה הם חושבים על התקיפות שישראל חווה מצד מוסלמים בעזה, אני בטוחה במיליון אחוז איזה צד הם ייקחו – חמאס – ולא מדינת ישראל שדואגת לרווחתם יותר מאשר לאזרחיה שלה.

ואת האנשים האלה אנחנו מכניסים לחיקנו על חשבון הנשמות שלנו!

...הכל על חשבון השכונות שלנו

השבוע נסעתי לכמה ימים אל מחוץ לגבולותיה של מדינת דרום תל אביב, הרשיתי לעצמי לקחת פסק זמן מסוים בשביל להכניס קצת אוויר נקי לריאות. ההתנתקות הייתה מוזרה. זה היה מצחיק לראות איך המראות ממדינת דרום תל אביב רודפים אותי לכל מקום, אך לאחר יומיים של הסתגלות הצלחתי להחדיר קצת שקט לראש. כשחזרתי לביתי, חשבתי שהתנתקות מהמצב מחדירה בך כוחות מחודשים להילחם, אך בפעם הראשונה בחיי הבנתי את אותם אנשים שרואים בפעם הראשונה את הדברים ואת ההלם הטוטאלי שהם חוטפים. אני הרי כבר מודעת לכול, חייה את הסיטואציה שנים רבות, אך עדיין שום דבר לא הכין אותי למפגש המחודש אפילו לאחר נתק של כמה ימים בודדים. הבחילה שחטפתי שהייתה מלווה בסחרחורות אמיתית ולא הזויה כשהגעתי חזרה לשכונה הייתה מפחידה למדי. לראות שוב את המראות ששל המון  -המסתננים שנוהר לעברך, הצעקות, היריקות, הבומים, הסירחון. אולי איפשהו בתת מודע משהו קיווה לחזור ולראות מציאות מעט שונה – אך לא רק שהיא שונה – היא מכה בך בצורה קשה. ואם כך הדבר עבורי, מישהי שמכירה את המציאות הזאת מאז ומתמיד, מה זה מרגיש לאנשים שרואים את המראות בפעם הראשונה. נהגתי תמיד לזלזל בצורה שבה שאנשים מגיבים כשהם מגיעים לשכונה, כעסתי במידה מסוימת. איך אתם לא יודעים? זה תל אביב! מה אתה חיים במדינה אחרת?! אבל היום אני עונה לעצמי – כן מאי, הם חיים במדינה אחרת, וזו מציאות שהם לא רוצים להכיר, וגם אחרי שהכירו, רוב הסיכויים שהם יתעלמו ממנה לחלוטין כי למה להם לבזבז את הכוחות והאנרגיה שלהם על דבר שאם הם מסתכלים לצד השני הם פשוט לא רואים; דבר שהיום גורם לי להעריך פי מאה את אותם אנשים בודדים שכן אכפת להם, וכן מגיעים להילחם עבורנו, אנחנו, אנשי "הדרום האחרים".

בדרך לעוד שבוע של הישרדות...

מאי.

שבוע 12 – " על גג העולם ! "

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מנסה לראות דברים בפרספקטיבה שונה. זווית אחרת של חשיבה. אולי משהו שאני עושה הוא לא נכון, אולי דברים שאני אומרת עוברים בצורה לא נכונה. אומרים שבשביל לראות דברים בבהירות, צריך לנסות ולהוציא את עצמך מהסיטואציה, כדי להסתכל עליה מבחוץ. לנסות להיות אובייקטיבים, עד כמה שאפשר. בסיטואציות מסוימות הדבר הוא אולי נכון - בסיטואציה שאפשר לשבת לרגע בלי לכאוב, אבל לא כך הדבר. כשחיים סיטואציה שפוצעת עמוק כל פעם מחדש, כל כך עמוק שהפצעים כבר לא מגלידים, מבינים שהרגש כבר לא קיים. הוא נרמס ודוכא, הושפל ונדרס כל כך הרבה פעמים בתאונת פגע וברח -פגע וברח, עד שזה נראה, כאילו אין אף שוטר שמחפש אחרי האשמים יותר, כי הנסיעה במהירות כל כך מופרזת בכביש הזה - מותרת לחלוטין!

אני עולה לגג ביתי מדי פעם, גג גדול ורחב שמשקיף על הכול. על המגדלים היפים והגבוהים שניצבים מאזורי רוטשילד, עזריאלי, רמת גן ועוד...כל כך גבוהים...נראים כל כך קרובים אבל עם זאת, כל כך רחוקים. כל כך רחוקים במהות, בהגדרה, בחשיבה. אני מרגישה כמו אותה ילדה שהייתה עוברת ליד גינת לוינסקי עוד שהייתה בת 6, וכל כך רצתה להתנדנד על הנדנדה...הנדנדה שהייתה כל כך קרובה, אך עם זאת כל כך רחוקה (מכיוון שהייתה מלאה בנרקומנים ויצאניות, ומזרקים חשופים). גם היום מרחק של מבט אחד מהבניינים האלה לעבר השכונה שעומדת מתחתי, אותו עולם רע ואכזר שמחזיר אותי למציאות הקודרת של מדינת דרום ת"א. ואיך זה יכול להיות אני שואלת את עצמי? האם כך התכוון בורא עולם, שנראה גיהינום צמוד לגן עדן?! אני לא מאמינה. משהו התעוות שם בדרך, משהו יצא לא נכון. לא יכול להיות שאני עומדת באותו מקום, אך שינוי מבט בזוית של 30 מעלות כל פעם מכה בי עם מציאות אחרת ברמות שגורמות לי לפעמים לחשוב שאני הוזה. ממולי גינה, גינה עצובה שמסמלת את כל הרע שיכול להיות. במקום לראות ילדים משחקים, אני רואה מסתננים שיכורים ואלימים שזורקים אחד על השני בקבוקי בירה ריקים, ומוציאים את זעמם על העוברים והשווים הרועדים מפחד. מימיני אני רואה בית כנסת שמשמש כמשתנה ציבורית לכל מסתנן שעובר ושב. מחזה שובר לב ומוציא מן הדעת כאחד. משמאלי בגג ליד, אני רואה אישה שעולה עם כלבה הקטן בקביעות כל יום לגג הבניין כדי שיעשה את צרכיו מכיוון שאינה יכולה אפילו לחלום על לרדת איתו לגינת השכונה. מלמטה אני רואה עסקת סמים בין שני סוחרים רוסיים שיכורים כחלוט עם מסתנן סודני לא שיכור בכלל מבצעים עסקת סמים לאור יום באין מפריע ובאין פחד, עסקה שמלווה גם בכמה צחוקים כיפיים. בזווית אחרת אני רואה בניינים שבורים מלאי טינופת ואשפה, וגגות שנראים כמו אתרי מיני חירייה - שריחם משתלט בדרך על כל שאר החושים. כשחוש השמיעה עוד עדיין פועל, לוקחות אותי אוזניי לעבר עוד זווית נוספת שבה אני רואה על הכביש הראשי שני מסתננים מאיימים בצורה אלימה ביותר על נהג משאית, סוחר מקררים, על כך שייתן להם מה שהם רוצים במחיר שהם רוצים – סחיטה ואיומים שוב בלב יום. לאחר שהם תופשים אותו מהצוואר ומאיימים עליו מול עשרות אנשים שהתקבצו במקום, הם מחליטים שזה לא הזמן ומודיעים לו בצעקות ששמעתי עד לגג בניין, קבל עם ועדה, על כך שזה לא הסוף ושהם יודעים מי הוא 

והם ימצאו אותו בקרוב

סחיטה ואיומים שוב בלב יום

זה לא יגיע למהדורות החדשות הצבועות של אותם חסידי ההומניזם. לא ולא, אני חושבת לעצמי... לא זה ולא - 

עוד אלפי מקרים גרועים פי מיליון. אף אחד לא ידבר על האלימות הגועה כנגד תושבים יהודיים. למה? כי זה לא מוכר! זה לא מגניב! אין פה צבע שמופנית אליו גזענות...כולה יהודים תושבי שכונות – שיסתמו כבר תפה שלהם, באמת...

אותן יצאניות אומללות שנאנסו כמה וכמה פעמים על ידי מסתננים אריתראים וסודנים באכזריות שלא הייתה מביישת את היטלר, לא פתחו את תוכנית הבוקר של יואב לימור ודרור גלוברמן בערוץ 2 וגם לא את תוכנית החדשות של עודד בן עמי, אבל האריתראי שכביכול הותקף למרות שלא אומרים על מה ולמה - כן. לא שאני חס וחלילה מצדיקה אלימות נגד כל אדם, אבל הצביעות אני שואלת את עצמי, למה? כנראה שזונות שנאנסו – זה לא סקסי מספיק...גם לא בחורות ובחורים שהותקפו כשרק העזו לעבור כאן בשכונה, וגם לא עשרות זקנות שנשדדו והוכו ע"י מסתננים.לא. מספיק כבר – את מי זה צריך לעניין?!

כדי להרגיע את הלב שפועם במהירות וחוזקה כשאני עדיין עומדת באותו מקום על גג ביתי קפואה מההלם האנושי, התרבותי, הסוציאליסטי שתוקף אותי כל פעם מחדש שאני מזיזה את מבטי, יש רק דבר אחד שאני יכולה לעשות בשלב הזה וזה להרים את המבט למעלה. אל עבר השמיים הכחולים, הרגועים, השלווים שמביטים עלינו ונראים לי לפעמים עצובים. רק מבט לשם יכול להסיר לרגע את המועקה, את החרדה. יש שם מי שצופה בנו. חייב להיות. הלב מתחיל להאט את הקצב ואני מחליטה לא לשנות עוד זווית במבט, אבל אולי במחשבה. אי אפשר שלא לתהות לקראת הבחירות הקרבות האם יהיה מישהו שירים את הכפפה וייקח על עצמו את האחריות להציל אותנו. חוץ מבודדים שעשו זאת בקדנציה הקודמת, וכנראה יהיו היחידים שימשיכו לעשות זאת גם בקדנציה הבאה. כנראה שלאף אחד לא אכפת מהחצר האחורית של מדינת דרום תל אביב. וכולי תקווה שאותם אנשים יתחזקו ולא ישברו וכמו שהם מחזקים אותנו וחיזקו אותנו לאורך כל הדרך - זה הזמן שלנו לעשות את אותו הדבר. כל השאר כנראה נטשו אותנו לגורלנו. להילחם על חיינו.

אין לאן להסתכל מלבד לשמים...

בדרך לעוד שבוע של הישרדות...

מאי.

שבוע 11 – "צינור לילה" אכזרי...

רציתי לדבר על כמה דברים שקרו לאחרונה אך אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר מאז שראיתי את התוכנית "צינור לילה" - ביום חמישי האחרון; אותה תוכנית שלא פעם ולא פעמיים תקפה את תושבי שכונות דרום תל אביב על "גזענותם" כלפי המסתננים חסרי הישע – השבוע פתחה את תוכניתה בכתבה מזעזעת שהשאירה אותי עם כמה לילות רצופים ללא שינה  - ולא בגלל שלא ידעתי את הדברים, אלא בגלל שלמרות שרק חלק מהמציאות הברוטאלית ששודרה בערוץ - 10 (אומנם ב-12 וחצי בלילה, אך עדיין שודרה),הופיע על מסכיהם, ונשמע לאוזניהם של עם ישראל, ממשיך העולם וכמנהגו נוהג...

"את רואה דבר מצמרר" - אומרת אחת הניצולות, "הוא בא, תופש אותה מהשיער, גורר אותה מול כל העולם ומכניס אותה ואונס אותה! זה דבר שלא ראית, את צריכה לראות את זה כדי להאמין!" אלו רק חלק מהדברים המחרידים שסיפרה רלי – לכתבת צינור לילה. אותה כתבת שהודתה במהלך שיחתה עם מנחה התוכנית גיא לרר, עד כמה עגום המצב ברחובות דרום תל אביב, ואיך כל הסיטואציה הזאת קורית מתחת לאפה של המשטרה. מעניין היה לשמוע את אותה בחורה שפעם ראשונה אני חושבת בתוכנית צינור לילה, שילבה את המילה מסתננים ליד פליטים. מעניין. כנראה שרק כשהמצב באמת עגום, רק אז יורדים מהעץ הגבוה, כדי להודות חלקית לפחות, באמת.

"אני לבד! אני לא יכולה להתמודד מול הממשלה לבד" אמרה אותה בחורה אומללה בדמעות.

חבורה של אריתראים וסודנים אונסים אותנו, היא מספרת, בעוד כתבת צינור לילה מודה בעובדה שהן אינן יכולות אפילו להתלונן כי אותם מסתננים ינקמו בהן אם יעזו לעשות זאת.

"...ומכניס אותה - והוא אונס אותה"

הכתבה עצמה לוותה בכותרת: "קבוצות מסתננים משליטות טרור בדרום תל אביב" – ואני אומרת - לא הן לא משליטות טרור – הן כבר שולטות, וטרור זה רק אחד מהעזרים שיש לרשותם.

מצחיק היה לשמוע את הפתרון הגאוני של אותם פעילי זכויות אדם: לחלק לאותן אומללות גז פלפל להגנה עצמית...שלכל אדם בר דעת ברור שהגז הזה יופנה במהירות רבה לעיניהן של אותם נאנסות אומללות. האם זה הפתרון לבעיית הפשע המחריד שכפו עלינו ברחובותינו?! באמת??? פלסטר עלוב שלא יחזיק מעמד יותר מדקה ועלול להיות זה שישמש דווקא לסתום את פיותינו?!

!!!הכותרת שמדינת ישראל מתעלמת ממנה

אחרי ההפגנה שהתקיימה ביום ראשון האחרון – מצעד האבל על שכונות דרום תל אביב, והאזכור המאוד מועט שלו בתקשורת הנפלאה שיש לנו, הבנתי סופית שהכאב שלנו לא מעניין אף אחד. אנחנו כרגע במצב – של כל אדם לעצמו! ואם לא נעשה הכול בשביל לשמור על החיים שלנו ועל הבית שלנו, ניזרק לרחוב- כי  בעצם את מי אנחנו באמת מעניינים?! אותה תהלוכה כואבת ועגומה, שלוותה בסחיבת ארון על מר גורלן של שכונות דרום תל אביב, לא הכאיב ואפילו במעט לאותם אנשים שישבו באותו זמן בבית קפה 5 דקות מאיתנו. אנחנו הולכים לבד. לוחמים את מלחמתנו, נאבקים על גורלנו. מאוד דומה ל - "וילה באמצע הג'ונגל" - אותו משפט מפורסם " " שהתקיימה IDF”של שר הביטחון אהוד ברק, שלא מזמן אמר שוב את המשפט בוועידת ה –

בניו יורק, כשהשווה את ישראל לווילה שמוקפת בחיות טורפות שנמצאות בג'ונגל. כשהוא אמר את זה לא יכולתי שלא לגחך, גיחוך של כאב ועצבות יחד. גם אנחנו היינו פעם וילה, וילה שלנו, שאהבנו וטיפחנו למרות כל הקשיים, לא משנה מה יגידו אחרים, ווילה שפוטה שבעינינו הייתה מאוד מפוארת, הכול בשבילנו חיינו, מבצרינו; אבל להגיד שאנחנו מוקפים בג'ונגל זו תהיה מחמאה רבת אמצעים, כי הלוואי וכך היה הדבר. אנחנו מוקפים בגיהינום עלי אדמות – אש רותחת ששורפת וגורמת לכווית קשות שאין לה מזור. אש כל כך גדולה ושורפת שאפילו ראשי מדינתו מפחדים לכבות אותה ולא מתעסקים איתה ואנחנו מוקפים - ממשיכים למלא את דליי -המים הקטנים שלנו ולשפוך, בתקווה שאולי נצליח להשיג עוד יום של אוויר מבין זיהום האוויר החודר לנשמותינו.

יוצא לי הרבה לדבר עם אנשים על מצב השכונות, ואחד הדברים שאנשים כל הזמן אומרים לי  זה שכדאי לי לעבור דירה, לברוח, כי אותו מצב עגום שאנו חיים יישאר רק בדרום תל אביב. דבר כל כך הזוי שאני לא מבינה איך הם יכולים אפילו לחשוב אותו. האם איזושהי בעיה נשארה אי פעם במקום אחד ולא זלגה החוצה?! האם מי ביוב  - כשלא מנוקזים כראוי לא פורצים בסוף לרחובות. אותם אנשים שוכחים את ערד, אשקלון, אילת, עכו, נתיבות, ראשל"צ ועוד ועוד שכונות שנכבשו ומפחדות לחיות את חייהן אחרי 17:00 אחה"צ...הם לא מבינים שזה בסוף יגיע גם לבית קפה שלהם בפינת רוטשילד ושינקין, כי זה טבע המחלה - להתפשט. כשמחבל מתאבד מגיע כדי להניח מטען הוא מגיע למקום מרכזי אך תמיד עומד קצת בצד – ההדף לעומת זאת מגיע לכל עבר.

אני אסיים במשהו קטן שחיזק אותי...לא יודעת להסביר למה. אולי זה הגיל, אולי הכנות, אולי המילים הפשוטות – לא כאלה שמנסות לבלבל...

השבוע לאחר ההפגנה, באותו ערב, קיבלתי הודעת פייסבוק מילד שלפי התמונה אני משערת שהוא בגיל 13-14 בערך, שכתב לי כך:

"את היום היית בהפגנה"?

כן.

"כל הכבוד לך! פשוט שמעתי את הדברים שאמרת בהפגנה ופשוט לא יכולתי שלא לחזק את דבריך... כל הכבוד לך"!

אני לא יודעת מה בדיוק גרם לי להתרגש מאותם מילים פשוטות, שלא הרגישו פשוטות בכלל. אני באמת מקבלת המון תמיכה וחיזוק מאנשים סביב, תמיכה שבאמת עוזרת לי להחזיק מעמד בלב סדום ועמורה, אך אותן מילים של אותו ילד גרמו לי לקבל כוחות ואנרגיה לעוד כמה זמן... כוחות שלא חשבתי שנשארו בי. אך ההבנה שאוכל אולי לשנות במעט חיים של ילד שחי כאן במדינת דרום תל אביב, ועבר משהו כנראה אם היה לו מספיק אכפת כדי להגיע להפגנה בגילו, עוררה בי שוב את ההבנה שצדק חייב להיעשות, ואם לא עכשיו אז מתי?

בדרך לעוד שבוע של הישרדות...

מאי.

לינק לכתבה על האונס שעוברות נשים בגינת לונסקי ע"י מסתננים:

http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=934677

שבוע עשירי – "חוסר ודאות מוחלט..."

אם פעם ההרגשה של תושבי מדינת דרום תל אביב הייתה מלווה בחוסר ודאות חלקי לקראת הבאות הרי שעכשיו המצב הוא קיצוני בהרבה יותר. כיום מהלכים תושבי השכונה כמו זומבים בביתם שלהם – לא יודעים מה הדבר הבא שעומד לנחות עליהם ולמה עוד אפשר לצפות, הרי הגרוע מכל כבר קורה...כל ההפגנות והמחאות שהתקיימו עד היום ביוזמת תושבי מדינת דרום תל אביב, היו תמיד ברוח אנרגטית של לחימה למען צדק, למען ביטחון, למען חיים טובים יותר – אך לא עוד. עצוב וקשה לומר שחלה תפנית משמעותית ב-15 באוקטובר. למרות ששום דבר לא הוחלט והחלטה אמורה להתבצע ב-31 לאוקטובר, משהו פנימי כבה. הכאב התחדד, עמוק יותר, חד יותר. הרבה חשבון נפש עשיתי עם עצמי לאחרונה, קיבלתי הרבה תגובות מאנשים שחושבים כנראה שהלחימה פה קלה, והיד שלהם מאוד קלה על המקלדת, אבל בשטח הם משאירים – לנו – תושבי סדום תל אביב, להילחם בשטח לבד. הם דורשים מאיתנו לצאת לרחובות, להילחם, להיות אלימים כאילו לתושבים פה אין חיים, אין משפחות, אין עבודה – אין מה להפסיד. אז אולי באמת זו הדרך לפעול, אך אם ניעצר ונשב מאחורי סורג ובריח אני לא יודעת עד כמה נועיל לשאר התושבים המבוגרים שגם ככה תולים את כל תקוותיהם בנו. שלא נדבר על כך שיש את אלו שרק מחכים להציג אותנו כאלימים וברברים – ולא כקורבנות שאנחנו באמת.

השבוע התבשרתי על עוד בחורה ישראלית שהותקפה במדינת דרום תל אביב, כאשר, בעודה משוחחת בטלפון חבט בה סודני וניסה למשוך ממנה את תיקה ואת מכשיר הטלפון שאחזה בידה. בתושייה רבה היא הדפה אותו עם המרפק, הצליחה להזעיק את המשטרה שלצערנו לא הצליחה לאתר אותו. היא הגיעה למקום עבודתה מבוהלת רועדת וחיוורת, אבל בזכות תושייתה לפחות - חיה.

את המקרה הזה ועוד מקרים רבים שכמותו שמתרחשים פה מידי שעה, לא שמעתם לא ברדיו, וגם לא באף ערוץ תקשורת אחר – ובטח גם לא תשמעו – וזו מהות אותו כאב חד. העובדה שנכבשנו ובזמן שאני יושבת וכותבת לכם רועדת השכונה מקולות המועדונים, כל זה אל מול תחנת משטרה וניידות שעוברות ומתעלמות – זו הסיבה שהכוח האישי שלי עכשיו מופנה לתפילה. נלחמתי, צעקתי, זעקתי, והשתמשתי בכל כלי שעומד בידי – כולל לסכן את החיים שלי אל מול מפלצות אדם – וזה לא עזר. אולי שינה במעט את המודעות אך לא יותר מזה. מה שנשאר עכשיו הוא להתפלל ולקוות שמתוך הכאב וכנות התפילה – תבוא הישועה – וזה למה נוצרה צעדת האבל שאמורה להתקיים מחר. האבל העמוק על השכונות המסכנות והאומללות שלנו כאן במדינת דרום תל אביב – שהופקרו לשרוד את חייהן בצורה הנוראית והמחרידה ביותר. המדינה שמתעללת בנו למעלה מ – 5 שנים, מפנה לנו את גבה מידי יום ובזמן הזה יוצרת את הבחירות הבאות וחושבת איך להתאחד בכל מיני שותפויות שיעשו אותה יותר חזקה בכדי להמשיך ולהשתיק אותנו עם סבלנו  - ממשיכה באין מפריע – ולכן בצעדה מחר אנחנו רק מבקשים מהמדינה שעוצמת את עיניה לרווחה בשנים האחרונות, להכיר בסבל הקיים והעמוק של תושבי מדינת דרום תל אביב – שמבכים את העינויים שעוברת סדום תל אביב - ומקווה ומתפללת להינצל מניתוק מכונת ההחייאה אליה היא מחוברת בקושי בשנים האחרונות.

מצחיק או עצוב?...שימו לב לכיתוב על הקיר מצד ימין

כשדברים הזויים כל כך קורים במדינה שלנו – כמו מעצר של אימפריית סחר בסמים של 40 סודאנים, כמו מסמך שמסתובב בחברת ביטוח מובילה – שאחד מסעיפיו אומר שעובד שיסתובב אחרי 17:00 בצהריים באזור התחנה המרכזית לא מכוסה בפוליסה מבחינה בריאותית, כמו אנשים שמפחדים לאשפז את עצמם בבית חולים מוביל בתל אביב מהפחד להידבק במחלה סופנית רק מהאוויר ובכך מעדיפים לא להתאשפז, אם עיתונאי בכיר לשעבר שהיום רץ לראשות הממשלה – אמר לא מזמן בריש גלי - שמי שאומר שהוא לא רוצה לקבל מסתננים לשכונתו אינו יהודי – ובשיא הצביעות מגיע לאחר כמה שבועות לאחר מכן מגיע לוועד - השכונות בשביל לשמוע על מצבם (הכול כמובן למען האינטרס הפוליטי שלו), אם מסתננים הפעילו רשת ענק לזיוף כסף ישראלי והפצתו וגם הצליחו בכך במשך זמן רב, אם המדינה עצמה מכניסה מסתננים לא חוקיים לתוכה שמגיעים ממדינה מסוכנת ועוינת שמייצרת מחסני ענק של נשק ותחמושת כנגד ארץ ישראל, ואם ישנם אנשים שיפקירו את תושבי מדינת ישראל למען אדם מסוכן ואלים – מה עוד נשאר - ריבונו של עולם??? מה??? האם אנחנו לא אמורים לקחת את החוק לידיים בשלב הזה – כמו שכל אותם תגובות של אנשים שכותבים לי – בכזאת נוחות אי שם מהמחשב הפרטי שלהם הרחק הרחק מהמהומה.

קראתי השבוע את הבלוג השבועי של העיתונאי אראל סגל -  ולמרות שאני כבר ידעתי את כל זה, היה מאוד חזק בשבילי לקרוא את זה מנקודת מבטו של אדם מבחוץ שהגיע לראות את הזוועות. ואני לא מדברת על אותם סיורים ליליים של בוקי נאה, שנותן 50 ש"ח לזונה כדי לדבר מול כמה אנשים שחיים בבועה ולא עברו פה בטח מימיהם, אני מדברת על סיור אמיתי של האמת – של המציאות הכואבת. אז אני אסיים בקטע מהבלוג שכתב אראל סגל על ביקורו במדינת התחנה המרכזית. ואקווה שכל אותם אנשים שקוראים את הבלוג שלי, ובכלל לכל מי שעוד אכפת ממשהו במדינה הזאת שיגיע מחר ב -18:00  בערב, לצעדת האבל על שכונות דרום תל אביב.

"ברחובות הביוב עולה על גדותיו, הג'ורה גולשת והאוויר הסמיך מלחות מתמלא בריח חרא. הסיבה פרוזאית. עומס על תשתיות. 30 - 40 איש בדירה, 40,000 איש במתחם והאינסטלציה קורסת. תאוות בצע ישראלית בשילוב חלמאות ואימפוטנטיות של הממסד. דירות מושכרות על פי ראש, בין 8000 שח ל15000 שח. הנדל"ן פורח ואחרי המבול. מתחם הנרקומנים והזונות של רחוב פין התחלפו מוכי הגורל. דירות מלאות עד אפס מקום במהגרי עבודה אפריקאים. ישנים על קרטונים, בשיטת המיטה החמה. מאות עסקים לא חוקים, בסטות, בארים מאולתרים, בתי זונות. בלי רישיון עסק, בלי בטיחות וגהות, בלי מס הכנסה. אוטונומיה אפריקאית בתל אביב בעידוד ארגונים לזכויות אדם וממסד חסר אונים. האבסורד חוגג. באותו רחוב יתנו פקחי העירייה דו"ח לבעל עסק ישראלי על העמדת סחורה על המדרכה כשבמדרכה ממול שלושה בארים לא חוקיים. לעיריית תל אביב יש תירוץ, "חייבים לספק להם פרנסה" ומה על החוק? כלב. חולדאי וחבריו מתנאים בפרויקט הספרייה, בבית הספר ביאליק רוגוזין שמנקז תרומות אדירות בזמן שהתושבים המקוריים של הדרום, אנשים קשי יום, דפוקים מני ומני, מזרחיים, אוכלים את הדרעק בכפית"

הבלוג המלא של אראל סגל: http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=eb681a54e5fab943de3637e1d1cb56f4&id=2635&fb_action_ids=10151211303938118&fb_action_types=og.recommends&fb_source=aggregation&fb_aggregation_id=288381481237582

בדרך לעוד שבוע של הישרדות...

מאי.

שבוע תשיעי – "מהכלא - היישר לעיר החטאים"

בעקבות הבחירות ההולכות וקרבות אי אפשר שלא להתעלם מכל ההמולה מסביב. כל אותם פוליטיקאים משומנים חוזרים לאותם אנשים שלא ספרו בשנים האחרונות, בכדי לחזור ולהבטיח את אותן הבטחות שלא קיימו בשנים האחרונות...זה כבר כל כך פתטי ועלוב שחבל אפילו על המילים והאנרגיה. אבל דבר אחד או יותר נכון איש אחד הצליח להוציא אותי מדעתי. הבלוף הגדול שנקרא – אריה דרעי. כשאני אומרת בלוף אני בהחלט ממעיטה מערכו של האיש שאני אישית לפחות, מרגישה שהוא סכנה לשלום הציבור שבוחר בתנועת ש"ס. כפי שכבר הספקתם להבין אני בחורה מאמינה. לא מתיימרת להיות שום דבר שאני לא, אבל גם לא ממעיטה בקשר שלי עם הבורא. יגידו מה שיגידו על שר הפנים אלי ישי, כשאני מביטה ומאזינה לו אני בהחלט מאמינה לו. אני מאמינה שהוא אכן רוצה בטובת מדינת ישראל ובטובת כל אותם תושבי שכונות דרום תל אביב שסובלים כבר שנים רבות וארוכות; גם כשהגיע למדינת התחנה המרכזית לסיור, אי אפשר היה שלא להבחין בכאב האמיתי של ישי, שבאמת ובתמים רוצה להחזיר את הביטחון לתושבי מדינת דרום תל אביב, אך גם אותו מכשילים עוכרי ישראל, פעם אחר פעם.

מהרגע שהבנתי שאריה דרעי, אותו צדיק זכאי, שלא מזמן רק השתחרר מבית האסורים, ורוצה לחזור ולכהן בממשלה כאילו דבר לא קרה (דבר שהוא בזיוני בפני עצמו), הרגשתי תחושת חלחלה. כאילו משהו לא טוב מגיע בכדי לנסות שוב להכשיל את שר הפנים, עוד יצר הרע בלבוש אחר. אני יודעת שאני אולי נשמעת קשה או גסה מדי אבל זו התחושה האמיתית אותה הרגשתי, הרבה לפני ששמעתי שאחת המחלוקות בין ה"זכאי" לשר הפנים הוא עניין המסתננים. כנראה "הזכאי" הבין אי שם בבית האסורים, שהוא חש חמלה עבור אלה שרוצים להרוס את נפשנו ואת בתינו ולכבוש אותנו. הוא הרגיש שעכשיו, אחרי שהחופש שלו הוחזר לו, הוא זכאי לקחת את החופש שלנו מאיתנו בצורה החלטית – וכל זאת כביכול בשם השם! האם לא מפריע לאותו "זכאי" שההתבוללות בארץ ישראל ובמדינת דרום תל אביב עולה על גדותיה, או שכל עוד שבנותיו נצורות בביתן הוא רגוע?! כפי שנוכחנו לדעת הנמר לא הופך את חברבורותיו כל כך מהר, ומי שרקד פעם עם החטא, ימשך לרקוד איתו שוב... ישנן אפילו שמועות שנגנבו לאוזניי, שאותו "זכאי" היה כל כך מעניין ורלבנטי דווקא לצד השני של המתרס (לא הצד שאותו הוא דווקא אמור לייצג) שאפילו תומכת הזכויות הגדולה ביותר דפני ליף התעניינה בדבריו.

עזות המצח, החוצפה, והיצר, אותו יצר הרע  - הלא מוסבר, שמאיים לבוא ולהפוך מפלגה דתית בראשות רבה הגדול, למפלגה שפעם, בראשות אותו "זכאי" תמכה בהסכם אוסלו, שתוצאותיו המזעזעות כבר ידועות מראש, מאיימת לחזור עם צורתה המכוערת. זה לא יצליח. ואני אומרת את זה בביטחון מלא. לא יכול להיות שדבר, כל דבר, שמונע ע"י כוחו של הקדוש ברוך הוא, יצליח תחת מטרייה של כיעור. אז נכון שעכשיו יש כביכול של שלישייה, למרות שאותו "זכאי" מרגיש שהוא כבר השולט החדש, אך אותה כיפה לראשו לא תגן עליו מפני אמת הבורא, והוא לא יצליח במעשיו הנבזיים להרוס את כל מה שנבנה עד עכשיו.  

אותה הפגנה חצופה ומתגרה של אותם פושעים שהסתננו שלא כחוק לארצנו ביום חמישי האחרון, גרמה לי להבין בצורה סופית עד כמה נכבשנו. כשעמדו מול שוטרי משטרת ישראל, אותם מסתננים לא חוקיים, ואמרו להם - זו המדינה שלנו – אז הבנתי שאבדה השליטה במדינת היהודים ונשארה רק התקווה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות כשכתבת חדשות ערוץ 10, מאיה איידן אמרה שיש 30,000 מסתננים! תרשו לי בצורה לא תרבותית במיוחד לפרגן בשורה וחצי של  - חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח!!!

אני באמת לא יכולה לחשוב על דרך אחרת להעביר את המסר. זה פשוט מדהים שככל שמספר המסתננים עולה כך התקשורת הכול כך אמיתית ונכונה – מורידה את מספרם! מה זה? אנחנו חיים במדינת שקר מוחלטת?! האם זאת אותה התקשורת המתיימרת להעביר את המידע הנכון והאמיתי לציבור! אז בבקשה חברים, תזכרו טוב טוב, כי זה לא רק משפט – אל תאמינו לכל מה שאתם שומעים בתקשורת  - כי רמת הרלוונטיות שלה שואפת לא פעם, ולא פעמיים - לאפס! ובואי תני לי לחדש לך מאיה איידן, כמות המסתננים – רק במדינת התחנה המרכזית מגיעה היום ל-70,000 וזה דבר מוכח ובדוק שאני מוכנה לעמוד מאחוריו – ולהוכיח גם איך הכמות  הזו הולכת וגדלה בכל יום! מה האינטרס של מערכת חדשות ערוץ 10 לשקר, אני לא יודעת, וגם לא מבינה, אבל כל מה שאני יכולה לקוות לו הוא לפחות צדק פואטי שעתיד להגיע אלינו, אני מאמינה.

השבוע, שוב התמלאה מדינת התחנה המרכזית - אותה מדינה קטנה, בלפחות 10- ניידות משטרה, 4- משאיות כיבוי, ו- 3 אמבולנסים – כל ציר הרחוב נסגר ל-לפחות 3 שעות מה שגרם לפקקים איומים בכל תל אביב. לא הייתי צריכה הרבה כדי לנחש מה מקור העניין, אבל ליתר ביטחון ביררתי. השריפה הגיעה מדירה שכמה מפתיע, הכילה עשרות מסתננים אריתראים, גברים ונשים, שהחליטו להדליק את אותם פחמים מפורסמים כדי לעשות את הקפה האהוב שלהם שאת ריחו אי אפשר לתאר אחרת מריח צואה מובהק. אותם דיירים, החליטו להדליק את זה בדירה, וכשהעניין יצא משליטה הם כבר ידעו למי לקרוא. כשהסתכלתי על הכבאי המפוחם שיצא מן הדירה, ואמר לי שעוד לא ראה דבר כזה, לא הייתי צריכה אפילו לנסות ולפרש את דבריו מכיוון שאני כבר יודעת איך התנהלותם של אותם מסתננים משפיעה לרעה על הסביבה מהבניין שלי עצמי. לראות את כל אותם כוחות משטרה, כיבוי אש ומד"א ששפכו גלונים של מים, וניסו בכל כוחם להסביר לאותם דיירים שהפקירו את ביטחונם של שאר תושבי השכונה האומללים, וגם את ביטחונם של כוחות ההצלה - למה אסור להם להתנהג כמו שהם מתנהגים – אך המבט המתנשא המלגלג, השיכור, והמלעיז של אותם ממסתננים הראה עד כמה כוחות  ההגנה השונים של מדינת ישראל מבזבזים את כוחם לשווא.

?...משטרת ישראל במרדף אחרי מה

תמונה חוזרת ונשנית יוצא לי לראות לאחרונה לא רק במדינת דרום תל אביב, אלא גם בשכונת רמת אליהו בראשל"צ שלאחרונה גם נכבשה – תמונה הזויה ובזויה – מסתננים אריתראים הולכים בלבוש מדים של צה"ל. כל כך הרבה פרשנויות נוראיות יכולות לצאת מהסיטואציה הזאת, שאני אפילו לא רוצה לחשוב עליהן. מאיפה הם קיבלו את אותם מדים? איך? ולמה? מה זאת אותה התרסה של ללבוש אותם בכלל, ובאיזו זכות? מי מגבה אותם על כך? המשמעויות הביטחוניות שיכולות להתפרש מכך שעלולים לחשוב אותם כמישהו אחר, והגרוע מכל – העובדה שעם המדים הללו הם יכולים לבצע פעולת טרור מבלי אפילו להזדהות – האם זה לא קרה כבר בעבר עם מחבלים מוסלמים?! הרי כבר הוכח הקשר בין מסתננים אריתראים וסודנים לארגוני טרור! איך יכול להיות שדבר כזה עובר בשתיקה?!! וכך ממשיכה לה אותה פצצת זמן לתקתק – חלק שומעים אותה בכל תקתוק, חלק לא, חלק אפילו שומעים אך סוגרים את אוזניהם. אבל שלא תטעו, היא ממשיכה לתקתק, תקתוקים מהירים והפיצוץ איננו רחוק.

!מי משלם על ההוצאות המיותרות הללו? משלמי המיסים

שבוע הבא ביום ראשון, ה-28 באוקטובר עומד להתקיים מצעד אבל על הרס וחורבן דרום ת"א!

על האסון הלאומי, החברתי, הסוציאלי, הדמוגרפי - בדרום ת"א, אילת, אשדוד, פרדס כץ,

נתניה, ערד, אשקלון, ראשל"צ, נתיבות ועוד.

ממשלת ישראל בחדלונה הפכה את ערינו ושכונותינו הישראליות - יהודיות לסלאמס אפריקני!

מצעד האבל יצא ביום ראשון ה-28 באוקטובר מצומת הרחובות האצ"ל/ההגנה בשכונת התקווה ב- 18:00 בערב.

כל מי שעוד אכפת לו מהמדינה הזאת ומהסבל של כל אותם מדינות טרור שנבנו בתוך מרכזי ערים בישראל נקרא להשתתף במצעד החירום הזה!

אנו נצעד משכונת התקווה בתל אביב - לאורך רחוב יגאל אלון ועד לקריית הממשלה בדרך מנחם בגין. בתקווה – לתקווה אמיתית, ולא לזאת שכבר נמוגה מאותה שכונה.  

בדרך לעוד שבוע של הישרדות...

מאי.

שבוע שמיני – " איזה יופי של עיר יש לנו בת"א - יפו ! "

לאחר שעברו כל החגים, הגיע החג שחותם את כתיבתנו לחיים טובים וחדשים, והוא חג שמחת תורה, ואני שלא יכולה שלא להיות חלק מהקפות ספרי התורה בכל שנה, גם השנה הלכתי כדי לראות את החגיגה של מדינתנו, הרחק ממדינתי – מדינת התחנה המרכזית – אי שם בתל אביב האחרת – צפון תל אביב. לא יכולתי שלא לתהות איך הייתה נראית חגיגה כזאת של הקפות ספרי התורה במדינת דרום תל אביב. כל זמן שניסיתי אפילו בצחוק לדמיין את זה בראש, הסיטואציה הדמיונית התפתחה למקומות אחרים ומוזרים, בטח שלא נורמטיביים.

בין באי האירוע היו כל מיני מכובדים שנאמו את דבריהם על הבמה. אחד מהם היה הרב לאו – שאמר: "שרחובות דרום תל אביב היו פעם מלאים בחסידים שהתהלכו ברחובות ורוח יהדות הייתה ניכרת באוויר; אך היום אין אפילו מניין בבית כנסת." גם הרב חיים גנץ אמר בנאומו – "שאנחנו עם שעולה לתחייה, וחוץ מעבר גדול יש לנו עתיד גדול". עוד אחד מהמשפטים הזכורים לי הוא משפטו של ראש עיריית תל אביב  - רון חולדאי שאמר: "איזה יופי של עיר יש לנו בתל אביב יפו – עיר פורחת, עיר משגשגת, מלאה בחיי תרבות ושמחה".

?!איפה התרבות והשמחה במדינת דרום ת"א

כמו שכבר סיפרתי לכם אני מצטלמת לאחרונה לסרט דוקומנטרי על החיים ההזויים כאן במדינת התחנה המרכזית – ואני חייבת לציין שמיום ליום זה נהיה יותר ויותר קשה. בסיורים שאנחנו עושים בימים האחרונים אני אפילו נחשפת לסיטואציות שלא יכולות להיות לקוחות חוץ ממקום אחד  - הגיהינום. רחובות שלמים של מסתננים שיכורים ומסוממים, מלאים בטינופת וסירחון שמעלף את החושים. שבת גלמודה ללא נפש יהודייה אחת ברחובות – ופחד, פחד מהעומד להתרחש – הנורא מכל – אובדן הזכות לקיום במדינת ישראל – מדינת היהודים. במהלך אחד הצילומים בגינת לוינסקי השבוע הותקפנו על ידי מסתנן אריתראי – לא שיכור יש לציין –שבא ואיים לשחוט אותי אם לא אמחק את החומר המצולם – ראיון איתי! כל זה מול תחנת המשטרה שעומדת מטרים ספורים מאיתנו. כשאמרתי לו שאני אקרא למשטרה – הוא אמר לי:

!!! -FUCK POLICE

תמחקי לפני שאני אביא לפה עוד חברים שישחטו אתכם. כשרצתי לעבר תחנת המשטרה הוא בא ואמר לשוטר: "אין לה זכות להצטלם פה – זה לא השכונה שלה" ! אתם מבינים בכלל לאיזה מצב הגענו?!

בדרך חזרה לעבר ביתי נוכחתי פתאום לראות אוטובוס ממוגן מוקף בכוח-שיטור ויס"מ- וגם כמה עיתונאים. כשהתקרבתי קצת יותר הבנתי שנערך כרגע סיור למזכיר הממשלה - צביקה האוזנר ומקורביו. כשמישהו מחבורה זיהה מי אני (לא שזה כל כך קשה כאן בשכונה) ביקשו ממני לומר כמה מילים, שבסופן ניגש אלי אחד מהאנשים שהיה בסיור לחץ את ידי, הסתכל עמוק לתוך עיני ואמר: אין לי משהו חכם להגיד לך, פשוט אין לי"...כשעיניו בורקות...כשירדה לי דמעה מאוד מבינה באותו רגע הוא חיבק אותי. זה היה אולי אחד הרגעים הכי קשים שחוויתי לאחרונה. יותר מאיומים, יותר מתקיפות ויותר מהכול. ההבנה שיש אנשים שמודים בפני שהם מודעים לסיוט המתמשך אבל לא יכולים לעשות כלום – אלא רק להודות בעובדה שאין להם מה להגיד לי היא קשה מנשוא. אני לא יודעת למה הייתי מופתעת. הרי עמוק בתוכי ידעתי שכולם יודעים – אבל הצורה שבה הם הסתירו את זה הייתה כל כך טובה, וכשראיתי את הכנות בעיניו של אותו אדם לא יכולתי שלא להרגיש תחושת שבר עמוק. למה אני נלחמת בעצם?! למי אכפת?! האם משהו באמת ישתנה או שאני מבזבזת את כל הכוחות שלי כמעין כוסות רוח למת?

באמצע הסיור זכה מזכיר הממשלה – וחבריו לסצנה בשידור חי (לא שחסרות פה כאלו) ונכחו למראה של כמה מסתננים פורצים לאוטו של בעלת בית המרקחת ברחוב סלומון – שניצלה מתקיפה אכזרית כשרצה לעבר הרכב שלה, תקיפה שנעצרה על ידי השוטרים שנכחו במקום. הרוקחת שרק שמחה שלא הספיקו לפרוץ לה לאוטו לא רצתה לדבר יותר מדי למול כלי התקשורת הרי היא מוכרת תרופות במחיר מפקיע לכל המסתננים – ועושה קופה יפה, אז מה זה תקיפה פה ושם?!

לביתי כבר חזרתי בליווי משטרתי של שלושה שוטרי יס"מ, לא דבר שהוא בשגרה, אך הנסיבות  כנראה...

...כך נראית חצר בית הכנסת בנווה שאנן

רק היום  - בשבת הקדושה – הייתי שוב צריכה להתעמת עם באי הכנסייה המאולתרת שנמצאת בבניין שלי. דבר פסיכוטי בפני עצמו. איך זה יכול להיות שבבניין מגורים יכולה להתקיים בקומה השנייה בדירה ארעית כנסייה שמכילה מאות אפריקאים שצורחים ונכנסים לאקסטאזות מטורפות הכול בתוך בניין מגורים. אני גזענית נכון?! חחח אני רוצה לראות את כול אותם יפי נפש, שהיו מוכנים לכנסייה שמרעידה את הבניין בצרחות מזעזעות של טריפ שנובע מכמה כדורי אקסטה מאוד פעילים. כל זה בחסות עיריית תל אביב שאומרת לי שהיא לא יכולה לעשות שום דבר בנידון, למרות שאני בטוחה שאם היה מדובר בבית כנסת יהודי ועוד בצפון תל אביב על אחת כמה וכמה, הדבר לא היה עובר בשתיקה.

כשאימי ושאר השכנות המבוגרות שנותרו בבניין עמדו בחלון, יצאו הילדות הענוגות לכניסת הבניין מהכנסייה-  וקראו לשכנות – זקנות שרמוטות  - מה אתן מסתכלות! וזאת לאחר שגנבו ממחסן הבניין דברים ורצו. אותן ילדות שעטופות בכיסוי לראשן – מול ההורים המאוד דתיים כביכול – שמתנהגות כמו עברייניות שלא היו מביישות את כלא נווה תרצה, ובעברית רהוטה אמרו לאחת השכנות – אלוהים נתן לנו כוח להיות במדינה שלכם – במקומכם – זונה בת זונה – מתיימרות להיות נוצריות אדוקות וטובות,תחת ההפקרות של עיריית תל אביב שמאפשרת להן לקיים כנסייה בבניין מגורים!

לפני כמה ימים הודיע בית המשפט הנאור על כך שהוציא צו מניעה לעצירת המסתננים – כמה ימים ספורים לפני תחילת ההחזרה שלהם – כששמעתי על כך שוב הייתי מופתעת  - למרות שאין לי מושג למה. האם באמת חשבתי שמשהו ישתנה, שסבל כל כך עמוק של תושבי מדינת ישראל יזיז למישהו?! אולי כן. הייתה לי מן תקווה. מן הרגשה שמשהו טוב עומד לקרות – התיקון האיום הזה עומד להיגמר. מרוב כעס התמלאתי חולשה דווקא. שוב אני במקום הזה של השבר. שוב צריך למצוא איך לקום מחדש. כי הרי אסור לוותר. נכון? או שאולי כבר אין למה להילחם?..

השבוע שמעתי משפט מאחד הפעילים היותר נאמנים שיש לנו – משפט עצוב וכואב – "בכל דור ודור קם בג"צ עלינו לכלותינו" – וכל מה שאני יכולה להשלים זה והקדוש ברוך הוא יצילנו מידם!

כשאני משלימה את המשפט אני לא יכולה שלא לחשוב על פעילה גדולה ואמיצה שהלכה לעולמה לפני כמה ימים ספורים – חביבה עזרא. אזרחית, ותיקת השכונה, שעד רגעיה האחרונים נלחמה למען עתיד טוב יותר לתושבי דרום תל אביב, והקדישה את כל זמנה למען המטרה. כל כך עצוב וכואב שלא זכתה לראות את השינוי, לא זכתה ליום המיוחל שבו כל מאמציה יישאו פרי. אותו בג"צ – בית דין גבוה לצדק – שאמור להגן עלינו מהשחיתות והחוסר צדק – עושה בדיוק ההפך, ובמקום להיות גבוה – נשאר כל כך נמוך אי שם בחוסר האכפתיות והאנושיות לאנשים שבעיניהם כנראה לא שווה להם – אנחנו תושבי מדינת דרום תל אביב.

אני מרגישה השבוע, שבכתיבה אליכם אני משדרת סוג של חולשה – וזה נובע מהכאב העמוק של ההפקרות שאנו חווים פה במדינת דרום תל אביב. אבל למרות הכול, אני אף פעם לא אסכים להישבר. אף פעם לא אסכים לקום מהמדינה שלנו – ולוותר. לא נברח, אבל גם לא נסלח! ולמרות שכבוד הרב חיים גנץ אמר בנאומו שיש לעם הזה עתיד גדול – אני חייבת לחלוק עליו, ולהגיד שבקצב הזה לא מחכה לעם הזה עתיד גדול אלא אסון גדול, אם משהו לא ישתנה. ולא מר רון חולדאי, העיר ת"א-יפו היא לא יופי של עיר – ממש לא! אולי החלק של העיר שלך אי שם במעוז צפון תל אביב המושקע והמבריק – אבל לא פה אצלנו במדינת דרום תל אביב – המסוכנת! האלימה! המפחידה! המחרידה! ואל תשכח מר ראש עיריית תל אביב, גם דרום תל אביב – היא חלק בלתי נפרד מתל אביב היפה והמצוחצחת שלך כי בסה"כ 10 - דקות ממשרדך, 5 - דקות משדרות רוטשילד והבימה, 5 - דקות מיפו.

בסיטואציה שבה אמרו לנו השבוע לא מעט יצאניות כאן במדינת התחנה המרכזית, שהחיים שלהן היו הרבה יותר טובים לפני הגעת המסתננים אז גם אדם ללא בר דעת צריך להבין שהמציאות כיום היא במצב קיצון ועומדת להתפוצץ לכולם – אבל לכולם – לא רק לתושבי מדינת דרום תל אביב אלא לכל תושבי מדינת ישראל - בפנים! והלוקש של 4 חודשים של ויזת מסתנן -ארעי שניתנה למסתננים כשרק הגיעו לכאן נהפכה ליותר מ-4 שנים אנחנו מבינים שהמדינה לא רק עובדת עלינו בריש גלי, אלא גם צוחקת צחוק מתגלגל וחזק – כל הדרך אל המיטות הנוחות והמרופדות שלהן.

בדרך לעוד שבוע של הישרדות...

מאי.

שבוע שביעי – "דגל שחור לבן"

כבר זמן רב שאני ועוד רבים מתושבי שכונות דרום תל אביב מתייחסים לדרום תל אביב ולתחנה המרכזית בפרט כמדינה בפני עצמה – ולכן אני תמיד קוראת לה – מדינת התחנה המרכזית. זוהי בעצם מדינה בתוך מדינה – בעלת קוד התנהגות משלה, הפקרות משלה, וחוקים משלה –שבעצם משתמעים ל –"ללא חוקים בכלל" – כאוס מוחלט. כשתושבי שכונות דרום תל אביב מעזים להרים מעט הראש ולהתלונן על צורת החיים הפצועה שאותה הם חיים, משתיקים אותם מהר כל אותם ארגוני – "אהבת הזולת" למיניהם בהאשמה חוזרת ונשנית של גזענות והופכים את זה לעניין של צבע שחור או לבן – כשהם שוכחים שתושבי שכונות דרום תל אביב הם אלו שהופלו כל אותם שנים על ידי סטיגמות מגוחכות של רמה ירודה עקב מוצאם, דתם ואיך לא -  מקום מגורם.

...מדינה בפני עצמה

קיבלתי תגובות רבות בעקבות הבלוג שכתבתי בשבוע שעבר, שם ביקשו ממני לחשוף את שמות האנשים שמשכירים דירות למסתננים בלתי חוקיים ומנגנים על סבלנו, חלקם אפילו כשמונחת כיפה לראשם, ואני חייבת לציין שהתפתיתי לא פעם, פשוט לכתוב את השמות, כמו שאני מתפתה כל פעם מחדש לפרסם את כל שמות המסעדות שמעסיקות מסתננים בלתי חוקיים באין מפריע לעיני כל העולם. אבל לעיני איזה עולם אתם שואלים? לא העולם שלנו במדינת דרום תל אביב, לא ולא, מול אותו עולם החי בבועה של כל אותם אנשים שלא רואים מחלונם את הזוועות שאני נאלצת לראות כל יום.

מעבר להשתלטות העוינת שהוטלה בתושבי מדינת דרום תל אביב, המלווה בפחד מאלימות שונה ומגוונת שיכולה לקפוץ עליך כל רגע, ומכל עבר, כמעט ולא מדברים בתקשורת הכול כך ניטראלית ואמיתית שיש במדינתו על ההשתלטות התרבותית שחונקת אותנו מכל עבר. למרות שמנסים לקטלג את תושבי הדרום כאנשים מסורתיים - חסרי הבנה, שכל מהותם - צרה כעולם נמלה, יש לי חדשות עבור כל רמי המעלה הללו. בדרום תל אביב עד לפני כמה שנים, היו חיי תרבות ומסורת נפלאים. הייתה אווירת יהדות בכל מקום שפנית אליו למרות כל הקשיים – אך היום, לאחר שכמעט כל בתי הכנסת נסגרו, ישנו פחד ללכת ברחובות, ואין אפילו אופציה של הרגשת חג, השתלטו המסתננים על כל מילימטר של אויר ופונה המקום למועדונים מלאי השיכורים, לרמקולים שמשמיעים בומים מחרישי אוזניים שמבשרים לנו כל הזמן על בואה הקרב של המלחמה... אפשר לראות איך השבת שפעם הייתה שלנו, כיום נהפכה לשבת של צרחות, תופים איומים ששומעים למרחק של קילומטרים בכל השכונה - למרות שמגיעים ממועדון מאולתר ולא חוקי באמצע שוק הירקות ושבירת בקבוקים בכל פינה שמקפיצה את הלב כל פעם מחדש. כל זה בחסות הדמוקרטיה המהוללת שלא נותנת למשטרת ישראל אפילו את הכוח שהיא צריכה כדי לעצור את ההתעללות שאנו ממשיכים לחוות. אני בהחלט מאמינה שגם כל אותם "הומאניים" למיניהם שגרים בצפון תל אביב, לא היו מסכימים לסבול את זה בשכונתם אפילו לא לשנייה. וכך הצביעות מתעצמת ואיתה גם שתיקת הכבשים הרועמת. וכך כשישבתי ובהיתי במילה תרבות בעשר הדקות האחרונות כל מה שיכולתי לחשוב זה שהמילה כבר לא מסמלת בעיני את מה שהיא אמורה לסמל, ובלטה לי העובדה שאם אחליף את האות ת' ב – צ' – אני אקבל את המילה צרבות – שזה מה שאני וכל תושבי מדינת דרום תל אביב מקבלים לאחרונה לנוכח מה שעובר עלינו.

אי אפשר שלא לציין את העובדה החשובה שאם מדינת ישראל רוצה – היא יכולה!

השבוע ממש לפני כניסת שבת, יצא לי לעבור בגן החשמל שסמוך לתחנה המרכזית הישנה. הגן שפעם היה אחד הגנים הידועים ביותר לשמצה, שהיה מלא ביצאניות ונרקומנים למיניהם היום עומד יפיפייה מתמיד, מוקף ברחובות נקיים ומשופצים שמאוכלסים ע"י חנויות של מעצבים צעירים. אי אפשר היה שלא להבחין שלא נמצא שם מסתנן אריתראי או סודני אחד! אפילו לא בקרבת מקום! לא ידעתי באותו רגע אם לצחוק או לבכות. האם לשמוח על העובדה שאם משטרת ישראל, עיריית תל אביב, מדינת ישראל - רוצה להשאיר מקום נקי מפשע ואלימות היא וודאי יכולה, או לבכות על העובדה שכל אותם גורמים החליטו לזרוק את כל מה שהם לא רוצים להתמודד איתו (אבל וודאי יכולים) עלינו. אותם תושבי שכונות שלפי הכתבת המהוללת של רשת ב' – אסתי פרז – שבתוכניתה: "בחצי היום" אמרה שלתושבי דרום תל אביב אין זכות להתלונן על החיים שלהם עם המסתננים כי אם הם חיים בדרום תל אביב, אז כנראה שהם בחרו לחיות שם, והם צריכים להתמודד עם מה שהם בחרו! במילים האלה. למרות שהמגישה הרגישה והנעלית, אמרה את המילים הללו כבר די מזמן כשתופעת המסתננים כבר התחילו להראות את פרצופה המכוער, אני לא יכולה להוציא את המילים האלו מהראש! ההבנה שישנם אנשים – שהם אנשי תקשורת שחושבים שהם טובים יותר מאיתנו, חכמים יותר מאיתנו, ויש להם זכות לחיים הרבה יותר טובים מלנו – והכי גרוע חושבים שכל זה מגיע לנו כי מי אנחנו בעצם – פשוט לא יוצאת לי מהראש! אז גברת אסתי פרז אומנם זה לקח קצת זמן אבל אני שמחה לענות לך היום: תתביישי לך! במי שאת ובמה שאת. אין בך אנושיות שלא נדבר על חמלה, והצביעות שאת מנסה להעביר כלפי אותם מסתננים על חשבון כאב הלב של תושבי השכונות לעולם לא יראה כאמיתי. אין לך את הזכות להיות אשת תקשורת, את לא היית ולא תהיי אדם טוב, את אדם רע וצבוע, וקולך מעביר בי חלחלה כל פעם מחדש. המילים שאמרת לעולם יהיו זכורות לאנשים ששמעו אותך, ובאותם רגעים פרצופך האמיתי נחשף ולעולם לא יוכל לשקר עוד.

גן החשמל - כשהרשויות רוצות הן יכולות

בכל אותו זמן שקוראים לנו גזענים, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הקהילה הפיליפינית במדינת התחנה המרכזית. אותה קהילה שהיום מספרת לי שהיא פוחדת לצאת מהבית אפילו בשעות היום. מאות עובדות פיליפיניות, הוטרדו, נשדדו ואף נאנסו אך מסרבות ללכת ולהתלונן מהפחד מאותם מסתננים. הם לא מבינים איך יכול להיות שמדינה דמוקרטית וריבונית מאפשרת הפקרות שכזאת! איפה אותם תומכי הזכויות הנאורים – שלא שומרים על הזכויות של אותם עובדים ועובדות פיליפינים שמפחדים אפילו להרים את הראש כשהם הולכים ברחוב. איפה אותם תומכים שיסבירו למאות סטודנטים שרוצים להשכיר דירה בדרום תל אביב, ואפילו קיבלו מענק מעיריית תל אביב כדי להשכיר דירה ספציפית בדרום תל אביב ולא יכולים כי אין דירות! כי הן מושכרות ל-100,000 מסתננים! איפה חבורת דפני ליף שתמחה על מצוקת הדיור הזאת – או שזו לא הסוגיה שבה היא מתעסקת כי אם כבר גרים בתל אביב אז צריך לגור ברוטשילד או הבימה?..

השבוע התבשרה קורין גלילי ביתה של אסתר גלילי ז"ל, בדרך לא דרך על כך שהמסתנן הסודני שהסתנן לארץ ישראל לפני כמה שנים – כפליט כביכול, ולאחר כמה זמן רצח את אימה באכזריות בלתי מתוארת מתחת לביתה רק מפני שהתחשק לו, שעכשיו אחרי שנתיים בכלא, לאחר שקיבל עונש בזוי והזוי של 8 שנים, הוא החליט שהוא מצטער והוא רוצה לערער על החלטת העונש – כל זה בחסות מדינת ישראל שכנראה היא המעורערת בנפשה.

אני באמת לא יכולה לחשוב על משפט יותר טוב מאשר – להוסיף רצח על פשע! לא מספיק שחיי אדם במדינה ההזויה הזאת, כנראה שווים  שמונה שנים, יש לרוצח הנבזה והשפל גם את הזכות לערער כדי כמובן להמשיך את חייו בשקט ושלא יפריעו לו! מה עוד נשאר במדינה הזאת אני שואלת אתכם?! האם מגיעה זכות קיום לאנשים במדינה הזאת שלא נותנים זכות קיום לקורבן החלש?!! קורין גלילי, ביתה של אסתר גלילי ז"ל, שנשארה לבדה בעולם הזאת עם ביתה הקטנה, עוברת תלאות וייסורים שאין כמותם. היא פונתה באכזריות מביתה, שכל מה שרצתה קורין הוא להישאר בבית שבו גדלה עם אימה היקרה. אך למרבה הרוע, לא רק שלא קיבלה את זה, אלא גם זכתה להיווכח לכך שלמרבה האירוניה הנוראית, גרים שם היום מסתננים לא חוקיים. ההשפלות שעוברת קורין מבית המשפט, ומעורכי הדין (שאני באמת לא יודעת מה מחכה להם למעלה בשמים) המגנים על הרוצח המתועב הזה, והכתבים שמנסים לגרום לה למעוד בלשונה, ומתנהגים כמו עורבים טורפים הניזונים מרעל ולא נותנים לא מנוח, שלא לדבר על התמיכה שלה היא זקוקה וצריכה לקבל על פי חוק- ולא מקבלת! האם לזה הגיעה ארץ ישראל שלנו?! האם זה מה שחזה בנימין זאב הרצל?

מעט מאוד הדברים שנותנים לי עוד כוח. ומדי שבוע לצערי, הם הולכים ומתמעטים, החלטתי השבוע למנות כמה מהם.

הראשון והמוחלט הוא האמונה בבורא עולם. גם אם לא תמיד מבינים למה, ההרגשה שהוא קיים מחזקת ועוזרת. ומתחילים לראות את העזרה שהוא שולח. אחת מהעזרות הללו היא למשל משטרת ישראל, שלמרות שכוחה לא תמיד במתניה, שלא באשמתה, היא שם בשבילנו כשצריך אותה, ואני לא יודעת מה היינו עושים בלעדיה.

עוד אחת מהעזרות המובהקות - בעיני לפחות, הם השליחים שאותו שולח בורא עולם בשביל לחזק ולכוון אותנו. אחד מהם בשבילי הוא חבר הכנסת מיכאל בן ארי. שנים רבות שהייתי רואה בתקשורת את חבר הכנסת בן ארי מוצג כקיצוני ומסית, אך היכרות איתו גרמה לי להבין שאין יותר רציונאל, ניטראלי ומתחשב ואוהב את הבריות כמוהו. זכיתי באושפיזין של סוכות, להתארח בסוכתו של מיכאל, ואני חייבת לציין שהתמלאתי כוח ואנרגיה לקראת ההתמודדות הקרבה, והבנתי שיש מי שבאמת אבל באמת אכפת לו – מעבר לכל! מעבר לאינטרס, מעבר לכוח, מעבר לכסף, פשוט אכפתיות טהורה וכנה – דבר שחשבתי שכבר נמוג מן העולם. ובמיוחד מארצנו הקטנה.

גם העתירה החצופה של אותם אנשים אכפתיים, שעתרו לבג"צ בבקשה לדחות את מועד ההחזרה של אותם מסתננים בלתי חוקיים לביתם, בטענה שצריך לבדוק את מעמדם כפליטים, כשכולם יודעים שמעמדם כפליטים לא יחזיק מעמד רציני באף בית משפט – בנוסף לעתירה מגוחכת נוספת של אותם פעילי "חופש"  - לבטל את החוק למניעת הסתננות כדי שיוכלו להציף מסתננים את ארצנו הלא מתפקדת גם כך; גם זה חברים וחברות, מחזק אותי באמונה, כי אחרי דבר כל כך רע – חייב להגיע גם טוב, נכון?!

כמו גם ההזיה הלא מובנת של כתב שהצטייר לי עד היום כנורמטיבי למדי – דן מרגלית – לגייר את כל המסתננים. אני לא יודעת, מה הוא שתה או איזה  כדורים הוא לקח כשהוא הגה את הרעיון המשיחי הגאוני הזה, אבל זה בטח היה חומר טוב...

ולכן חברים אני אחזור למה שהתחלתי איתו – אותו עניין טיפשי – שהוא באמת בכלל לא העניין. שחור או לבן. כולנו בני אדם, בכולנו נפח בורא עולם נשמה וחיים, אך לכולנו יש את הזכות לחיות בביטחון בארצנו, בעירנו ובביתנו. ולכן אני עדיין לא מניפה דגל חדש על מדינת התחנה המרכזית - כמו שכל אותם צבועים ומתיפייפים רוצים שנעשה, דגל שחור לבן לא יונף על מדינת דרום תל אביב המוזנחת, למרות הכול, דגל כחול לבן ימשיך להיות מונף בגאון על המדינה המופקרת, שחיה בתוך מדינתה המפקירה.

בדרך לעוד שבוע של הישרדות, ובתקווה ששבוע הבא יהיה יום שבו אוכל לכתוב שבא לגואל ציון, וצדק מתחיל להיעשות לאלו המופלים באמת.

מאי...

התפרסם לראשונה ב- 06/10/2012